הפינה ההיסטורית: בית הכנסת ברובע היהודי חזר לתפארתו

שני בתי כנסת שהיו מסמלי הרובע היהודי טרם נפילתו בידי הלגיון הירדני במאי 1948, אשר נהרסו עד היסוד במלחמת העצמאות, שבו לפאר את נוף הרקיע של ירושלים. בשנת 2010 נחנך ושב להדרו בית הכנסת "החורבה", ובחודשים אלו נשלם שחזורו של בית הכנסת "תפארת ישראל". התקווה של מי שאמונים על בית הכנסת ועל השבת תפארתו היא שטקס החנוכה החגיגי יתקיים עד סוף שנת 2026.

בשני בתי הכנסת הללו, עד לנפילתם, החורבה של העדה הפרושית שנחנך בשנת 1864 ותפארת ישראל של העדה החסידית שנחנך בשנת 1872, התרכזו החיים הקהילתיים של תושבי הרובע היהודי ונחוגו בהם האירועים החשובים של היישוב היהודי.

שני המבנים התנשאו מעל כל בתי הרובע והיו גאוות היישוב הישן ויהדות הגולה המסורתית והחרדית. היה דמיון רב בין שני בתי הכנסת המפוארים מבחוץ והמרשימים מאוד גם מבפנים, מכיוון שבית הכנסת תפארת ישראל נבנה במקור על פי התוכנית האדריכלית המקורית של בית הכנסת החורבה. החורבה שהתנשאה לגובה של 24 מטרים ותפארת ישראל שהיה בגובה של 27 מטרים חזרו כעת לגובהם המקורי בשטח. שני הבניינים המרובעים הבולטים בכיפותיהם הלבנות שוב היו לגאוות הרובע היהודי. ממרפסות התצפית הגבוהות של שני בתי הכנסת נשקף הר הבית על מסגדיו באופן ברור. לכן שני המבנים נראו בעבר, וגם כיום, כנישאים מעליו, ולפיכך עוררו תמיד את חמתם של הערבים. לאחר נפילת הרובע היהודי לידיהם, החליטו הירדנים להרוס את שני בתי הכנסת לחלוטין ולקטוע בכך את רצף ההתיישבות היהודית במקום.

הכניסה לבית הכנסת תפארת ישראל (צילום: אדם אקרמן)

הצידוק של מפקד הלגיון והתקציב הממשלתי

עבדאללה א-תל, מפקד כוחות הלגיון הירדני בירושלים, הצדיק בזיכרונותיו הרשמיים את הריסת בתי הכנסת המפוארים וציין בכתב: "ירושלים הקדושה טוהרה מהיהודים. הם הורחקו מהכותל המערבי ומהשכונה היהודית". לאור שאיפה הרסנית זו של הירדנים, ניתן להיות גאים במיוחד בתקומתו המודרנית של הרובע היהודי ובמשני בתי הכנסת ששוחזרו במדויק למראם המקורי. תקומה זו נעשתה בעבודות שיקום ושימור קפדניות ביותר שנמשכו שנים ארוכות, כאשר שחזור החורבה נמשך כ-7 שנים ובנייתו מחדש של תפארת ישראל ארכה כ-8 שנים רצופות.

ממשלת ישראל החליטה, מאחר שמדובר בשני מבנים בעלי ערך היסטורי, לאומי וממלכתי רב, להקצות תקציב מיוחד ומיועד לבנייתם מחדש מהיסוד. לשיקום החורבה הוקצו בשעתו 26 מיליון שקלים, ולבנייתו מחדש של תפארת ישראל הוקצה סכום ראשוני של 50 מיליון שקלים. כאשר הכסף שהוקצה לבניית החורבה לא הספיק לסיום הבנייה, שני תורמים מראשי קהילת יהודי אוקראינה, ואדים רבינוביץ ואיגור קולומויסקי, החליטו לתרום סכום נכבד ביותר להשלמתו. באשר לתפארת ישראל, בשל העיכובים הרבים בבנייתו המורכבת, והיותו מתוחם בין רחובות צפופים ללא אפשרות לוגיסטית להביא מנופים ועגורנים גדולים לצידו, ותקופות הקורונה והמלחמות המתמשכות, גדלו הוצאות הקמתו בצורה משמעותית. ממשלת ישראל, ביוזמתו של הרב מאיר פרוש שהיה שר ירושלים ומסורת ישראל, אישרה עוד 21 מיליון שקלים להשלמת בנייתו. כמו כן, היה צורך לבצע חפירות ארכיאולוגיות ממושכות תחתיו טרם תחילת הבנייה מעל פני השטח.

הרס בית הכנסת תפארת ישראל במלחמת העצמאות (צילום: באדיבות הארכיון הציוני)

האדריכל שהחזיר את הפאר המקורי של המאה ה-19

אדריכל פרויקט תפארת ישראל, קרלוס פרוס הירושלמי שעלה ארצה מארגנטינה בשנת 1983, מתמחה מאז בשימור מבנים היסטוריים ופעיל מאוד בתחום ההתחדשות העירונית של ירושלים. הוא רכש ידע רב מכל המקורות האפשריים על מראה בית הכנסת מבפנים ומבחוץ, לרבות תצלומים ישנים, עדויות ומקורות היסטוריים, והצליח להחזיר לבית הכנסת את הפאר המקורי שאפיין אותו. פרוס שחזר את האלמנטים האדריכליים החיצוניים והפנימיים, והוסיף לבניין את כל האיכויות המודרניות של בנייה עכשווית, כמו מערכות מיזוג וחימום מתקדמות, מעלית, תאורה חדישה ונגישות מלאה. עדיין חיים עמנו אנשים שבצעירותם ראו את הבניין המקורי על תילו, וכאשר הוכנסו באחרונה לבית הכנסת המשוקם, אורו עיניהם ותדהמתם הייתה רבה. קרלוס פרוס הצליח במלאכת השזירה המורכבת בין הישן לחדש, ותוך שמירת מידותיו האורגינליות, שגם במאה ה-19 נחשבו שני בתי הכנסת הללו כקטנים מדי למשימתם הקהילתית. היכל כה מקודש כמו תפארת ישראל, ומשמעותי גם עבור יהדות הגולה, חייב להיות מרשים ביותר בחיצוניותו ובפנימיותו על מנת לעורר כבוד והתרוממות רוח, ובמשימה זו, על אף ששמר על מידותיו הלא מרשימות, הצליח פרוס מעל לצפיות.

ארון הקודש בבית הכנסת תפארת ישראל (צילום: אדם אקרמן)

גודלו של המתחם עליו עומד בית הכנסת תפארת ישראל הוא 1.2 דונם. הקירות החיצוניים הם בגודל של 13 על 20 מטרים, והפנים שלו הוא בגודל של 11 על 11 מטרים בלבד. באולם המרכזי ישנה במה מתומנת מוגבהת, ומספר מקומות הישיבה למתפללים באולם הוא מאה בלבד. עזרת הנשים נמצאת בקומה השנייה ומחולקת לשני אגפים נפרדים, שבכל אחד מהם מקום ישיבה לשלושים נשים. נברשת הבדולח המרשימה והענקית היורדת מהכיפה לאולם התחתון הובאה במיוחד מספרד, וממנה משתלשלות עוד שש מנורות בדולח משניות, שתיים מהן משני צידי ארון הקודש המפואר. מעקות ברזל מסוגננות ומעוצבות מקיפות את הבימה המרכזית, והן מפארות גם את גרם המדרגות העולה לקומות. בכל קומה נמצא טור של חלונות עם קשתות וזכוכיות צבעוניות, והם בנויים מבחינה אופטית כך שאור היום החודר דרכם פנימה הוא אור יקרות, שמשמעותו אור בהיר ונעים, צלול ורך, ולא חזק ובוהק מדי. עבודת שחזור מיוחדת ויוצאת דופן הושקעה בקיר החיצוני הצפוני של בית הכנסת שהשתמר בחלקו, כאשר כל אבן פורקה, סומנה בנפרד והוחזרה למקומה המדויק בתום בניית הבניין מחדש. כמו כן, השתמרו ושוקמו שלושת פתחי הכניסה המרכזיים לבניין, המקומרים עם קשתות שנשארו על תילם גם לאחר הפיצוץ העז שבו החריבו הירדנים את בית הכנסת.

הקישוטים בבית הכנסת תפארת ישראל (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ארבע החיות מן המשנה וחיפוי דמוי שיש קררה

מראה שובה עין ומרהיב ביופיו לכל הנכנס לשערי בית הכנסת הם ציורי הכיפה ועיטורי הקירות, שבולטים בהם גווני התכלת, חום, צהוב ואדום לא זוהר, כולם צבעי מט עדינים, שקטים ורכים. הציורים המרהיבים הם פרי מכחולו של הצייר והפסל המוכשר יריב בן דוד. במשך שלושה וחצי חודשים עמד בן דוד על פיגום כפול, שבו הועמדו שני פיגומים בני עשרה מטרים זה על גבי זה, וצייר את הכיפה והקירות העליונים. בן דוד, בן 53, הוא אוטודידקט המבצע עבודה מדויקת בסבלנות רבה ובכישרון טבעי יוצא דופן. הוא שחזר בסמוך לכיפה בארבע הפנדטיבות, המשטח בצורת משולש קעור דמוי מפרש המחבר בין הכיפה העגולה לבין החלל המרובע, את ארבע החיות המוזכרות במסכת אבות, כפי שהיו בבית הכנסת המקורי שנהרס. הן יוצרות באופן חזותי את הפסוק "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי" (פרק ה', משנה כ'). נציין כי בבית הכנסת החורבה, בארבע הפנדטיבות הללו נמצאים דווקא ציורי ארבע ערי הקודש.

עובדה מעניינת היא שגם הצייר שצייר ועיטר את הכיפה והקירות בבניין העתיק של תפארת ישראל, הרב יצחק בק, שהיה נכדו של יוזם ואדריכל המבנה ניסן בק, היה גם הוא אוטודידקט מובהק שמעולם לא למד ציור בצורה ממוסדת. יריב בן דוד, המתמחה גם בצביעה דקורטיבית מורכבת, עשה את החיפויים העליונים בחלל בית הכנסת המדמים באופן מושלם פלטות של שיש קררה יוקרתי. הווילון האדום ההיקפי מעל הפנדיטיבות הנמצא על הקירות העליונים, צויר בצבע מיוחד שיוצר מתרכובות של גוונים רבים של אדום לא זוהר, כדי להגיע למראה ריאליסטי ואותנטי של בד חי. בשנים האחרונות ביצע בן דוד עבודות צביעה, שחזור ציורי קיר דמויי עץ ושיש, ופיסול באלמנטים שונים במנהרות הכותל, במכלי המים של האקווריום הירושלמי, בבית ש"ץ הנמצא בטיילת ארמון הנציב, בישיבת אש התורה, בהיכל הארכיאולוגי החדש, במוזיאון הטבע ובשחזור הציור הענק של השוק מתקופת בית שני בקרדו הציבורי.

הקישוטים בבית הכנסת תפארת ישראל (צילום: אדם אקרמן)

אוצרות בית שני ורמז הקיסר פרנץ יוזף

בשתי עונות של חפירות הצלה ארכיאולוגיות מתחת לבית הכנסת בשנים 2013–2014 ובשנת 2019, שערכה בכל פעם רשות העתיקות משך כארבעה חודשים במימון החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, התגלו ממצאים היסטוריים חשובים ביותר, בעיקר מימי בית שני. ביניהם נחשפו מקווה טהרה קדום, משקולת אבן ייחודית עם כתובת בארמית, מחסן מקורה גדול ומטמון מטבעות עתיקים מהשנה הרביעית למרד הגדול של היהודים נגד הרומאים. עובדה זו הוכיחה מעל לכל ספק כי היה במקום מבנה מגורים מפואר ועשיר שנעזב בשנים 69–70 לספירה, בסמוך מאוד לחורבן בית המקדש השני. בית הכנסת פעל במקור במשך 76 שנה עד להחרבתו הכואבת, ועמד בשיממונו ובחורבנו במשך 78 שנה עד לשיקומו הנוכחי המפואר.

תפארת ישראל נבנה במקור במשך 15 שנה (1857–1872), תוך תלאות רבות ובעיקר מצוקה ומחסור קשה במזומנים להשלמתו. הוא ידוע בהיסטוריה העירונית בכינויו "בית הכנסת ניסן בק", שהיה ממנהיגי עדת החסידים הבולטים בירושלים ומראשי כולל ווהלין. ניסן היה בנו של רבי ישראל בק, מראשוני בעלי בתי הדפוס המודרניים בארץ ישראל. שניהם היו מחסידיו הקרובים ביותר של רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין שעל שמו נקרא בית הכנסת, שבעזרת תרומתו הכספית הראשונית נרכש המגרש עליו נבנה המבנה. עדת החסידים שאפה בכל מאודה שיהיה לה בית כנסת מפואר ונפרד עבורה, כדוגמת בית הכנסת החורבה ששימש את העדה הפרושית. ניסן בק הפך גם לאדריכל הבניין בפועל, ואת הידע שלו באדריכלות רכש באופן עצמאי לחלוטין, כאשר הוא נעזר בתכנון ההנדסי באדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ' אפינגר, מתכנן מתחם מגרש הרוסים בעיר. ניסן בק היה גם הגבאי הראשי של בית הכנסת עד פטירתו בשנת 1889, ועקב כך הוא נקרא בפי תושבי ירושלים הוותיקים ביידיש "נישע'ס שול" (בית הכנסת של ניסן). כלי כסף וזהב יקרים נשלחו לבית הכנסת מחסידיו הרבים ברוסיה ובמזרח אירופה, אשר נתנו תרומות נכבדות, אולם הכסף לא הספיק לבניית כיפתו הגדולה והבניין נותר במשך זמן רב ללא גג.

בית הכנסת תפארת ישראל (צילום: אדם אקרמן)

בשנת 1869 ביקר בירושלים הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף, לאחר שהשתתף בטקס חנוכת תעלת סואץ. במהלך ביקורו הרשמי בתפארת ישראל בליווי הצמוד של ניסן בק, הופתע הקיסר לראות שלבניין המפואר חסר גג. לשאלתו של הקיסר לפשר הדבר, נענה על ידי בק בתשובה הירושלמית השנונה: "אדוננו הקיסר, בית הכנסת הסיר את הכובע לכבודו". הקיסר הבין מיד את הרמז הדק, ולאחר ששמע מניסן כי כל הבניין נבנה מכספי תרומות בלבד, תרם בו במקום 1,000 פרנק זהב להשלמתו המלאה של הגג. קישוטי הכיפה ועיטורי הקירות נעשו בשנים מאוחרות יותר בידי נכדו של ניסן, הצייר יצחק בק. ביום חנוכתו הרשמי, ב-16 באוגוסט 1872, בית הכנסת היה מלא וגדוש במתפללים עד אפס מקום, וחלקם נאלצו להביא כיסאות מביתם הפרטי. רבנים ידועים ומפורסמים מרוסיה וממזרח אירופה רכשו מקומות ישיבה קבועים בבית הכנסת, אף שלא התכוונו לעלות ארצה בפועל, והרוכשים קיבלו מסמך רשמי שנקרא "ספר המקנה", המקנה זכות זו גם לצאצאיהם לדורות. בית הכנסת הפך מיד לאטרקציה תיירותית מובילה בבירה הודות לגובהו הרם, ששימש כנקודת תצפית פנורמית מושלמת על הרובע ועל הר הבית. ברם, בשל פרעות תרפ"ט בשנת 1929 ודלדול האוכלוסייה היהודית ברובע בשל מעבר המשפחות לשכונות החדשות מחוץ לחומות, הועם זוהרו והתמעט קהל מתפלליו.

הקרב האחרון נגד הלגיון וההמתנה הארוכה לשיקום

בפרוץ מלחמת העצמאות שימש הבניין בשל גובהו הנישא, בדומה לבית הכנסת החורבה, כעמדה צבאית מבוצרת וקריטית עבור לוחמי הרובע היהודי. מגגו ומחלונותיו הגבוהים ניתן היה לצפות היטב על האזור כולו ולנהל אש. כוחות ערביים לא סדירים, שעוד טרם כניסת הלגיון הרשמי לרובע היהודי ניסו לפרוץ לתוכו, נהדפו בנחישות על ידי המגינים היהודים. בהמשך, חיילי הלגיון הירדני, בחסות הפגזה ארטילרית כבדה מתותחים שניצבו על הר הזיתים, הצליחו לפרוץ לתוך חלל בית הכנסת. אולם, כאשר החיילים הירדנים עסקו בביזת הפרוכות המעוטרות ומנורות הבדולח, פרצו המגינים היהודים בחזרה פנימה דרך דלת ביטחון מוסתרת וסודית, ובקרב פנים אל פנים קרוב ונועז הצליחו להרוג עשרה לגיונרים ולהבריח את היתר מהמתחם. עוד באותו הלילה יצאו הלגיונרים לנקום על מפלתם, ובחסות החשיכה הסתננו אל יסודות בית הכנסת והניחו מטען נפץ שמוטט חלק מהבניין.

השלט ברובע היהודי (צילום: אדם אקרמן)

הפיצוץ העז והמחריד ביותר התרחש ב-22 במאי 1948, כאשר מטען חבלה ענקי של כמאה קילוגרמים חומרי נפץ שהוחדר פנימה על ידי חיילי הלגיון גרם להתמוטטותו המלאה של המבנה. בית הכנסת שרד אז בקושי רק עם קירותיו החיצוניים וכיפתו הסדוקה, אולם יום אחד בלבד לאחר כניעת הרובע היהודי, ב-28 במאי, הרסו הירדנים את בית הכנסת לגמרי ובאופן מכוון. גלי ההריסות העצומים מילאו את פנים בית הכנסת, ורק בחזיתו המקורית השתמרו פתחי הקמרונות על תילם. אחרי איחוד העיר במלחמת ששת הימים בשנת 1967, חוזקו הקמרונות הללו בבטון כדי למנוע את התמוטטותם המסוכנת. הבניין ההרוס המשיך לעמוד עוד 78 שנה בשיממונו ובשממונו, עד שחזר כעת במלוא תפארתו. הסיבה העיקרית לכך שבית הכנסת לא שוקם מיד לאחר שנת 1967 הייתה נעוצה באדישותם של חסידי רוז'ין, שהיו למעשה בעלי החזקה המשפטית וההיסטורית על האתר ההרוס, אך לא חזרו להתגורר בפועל ברובע היהודי המתחדש ולא גילו באותן שנים עניין ממשי בהקמתו מחדש של בית הכנסת, עד לתחילת פרויקט השחזור הלאומי הנוכחי.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".