בית החולים התורכי, החולים שוכבים על מזרונים (צילום רפרודוקציה: ד"ר אדם אקרמן, באדיבות מחלקת הצילומים של אמריקן קולוני)
בית החולים התורכי, החולים שוכבים על מזרונים (צילום רפרודוקציה: ד"ר אדם אקרמן, באדיבות מחלקת הצילומים של אמריקן קולוני)

הפינה ההיסטורית: מגפות בירושלים

מהדבר בימי דוד המלך, דרך הכולרה במאה ה-19 והפוליו הנוראי שתקף ילדים בשנות ה-50 ועד מגפת הקורונה של ימינו - סקירה אפידמיולוגית-היסטורית של המחלות הקטלניות שפקדו את ירושלים

פורסם בתאריך: 24.8.20 10:14

מגפת הקורונה, מצטרפת למגפות המשנות לזמן מוגבל את אורח החיים של כל תושב ונחרטות בזיכרון הקולקטיבי של כל עם. המגפות מלוות את תולדות העם היהודי מימי המקרא (כך הדבר היה אחת ממכות מצרים וכך למשל, דוד המלך נענש בשל מפקד אוכלוסין, במגפת דבר שארכה שלושה ימים), משך כל תקופת הגלות וגם עם החזרה לארץ. החלוצים שהגיעו מ-1882 ובנו את המושבות הראשונות, נתקלו בפגעי אדם וטבע כמו מחסור במים נקיים וביצות, אי קיומן של תשתיות רפואיות, נוהגי היגיינה לקויים – וסבלו ממחלות ומגפות שפשטו בשל כך – ובראשן היו הקדחת, הכולרה והטיפוס על סוגיו השונים. רמת התזונה הנמוכה והבלתי מאוזנת, פגמה במערכת החיסונית שלא עמדה בפני מחלות מידבקות.


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת8"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]


ירושלים שהיתה במחצית הראשונה של המאה ה-19 – עיר מדולדלת עם אוכלוסיה, שמנתה 20 אלף בלבד (מהם 9,000 יהודים), שסבלה מאי השקעה של השלטון העות'מני בשירותים הבסיסיים, כמו איסוף אשפה – וסימטאותיה היו לא סלולות, מלוכלכות ולא מוארות. תושביה היהודים אנשי "הישוב הישן" היו עניים ולא פרודוקטיביים, שחיו מכספי ה"חלוקה" (שנאספו כתרומות בארצות מוצאם) – מצאו עצמם מנותקים ממקורות אלו בכל התרחשות מלחמתית באירופה. כך היה בזמן מלחמת קרים בין רוסיה לתורכיה, בשנים 1856-1853 שפגעה בהכנסותיהם. בירושלים לא היו אז בתי חולים ומשה מונטיפיורי שביקר מספר פעמים בארץ ובפרט בירושלים, הזדעזע מרמת התחלואה הגבוהה ומתנאי ההיגיינה והסינטציה הקשים, והאיץ בברון רוטשילד להקים בעיר בית חולים. כך קם בית החולים היהודי הראשון ב-1854 בעיר העתיקה ומנהלו, ד"ר שמעון פרנקל, שנשלח ארצה מגרמניה- היה הרופא היהודי היחידי בירושלים. המיסיון האנגלי הקים ב-1844 מרפאה שהייתה לבית חולים וב-1882 הקים המסדר הבריטי יוחנן הקדוש (סנט ג'ון) – בית חולים למחלות עיניים, שמהן הגרענת, הייתה אז המחלה הזיהומית ביותר בעיר. ב-1887 הוקם ביוזמה גרמנית, בית חולים למצורעים ואחיות ממסדר הדיאקונסיות הפרוטסטנטי טפלו בחולים (שמו היה "ישו ירפא" – שהוסב לבית חולים "הנסן").


בית החולים שערי צדק בבנייתו ב-1902 (צילום רפרודוקציה: ד"ר אדם אקרמן, באדיבות מחלקת הצילומים של אמריקן קולוני)

בית החולים שערי צדק בבנייתו ב-1902 (צילום רפרודוקציה: ד"ר אדם אקרמן, באדיבות מחלקת הצילומים של אמריקן קולוני)


כאשר פרצה בירושלים מגפת כולרה קשה בקיץ 1865, שקטלה כ-1,800 תושבים (10 אחוזים מתושבי העיר) עמד לרשות הקהילה היהודית רק רופא אחד. מחלת מעיים זו נגרמת על ידי חיידק, שמים מלוכלכים גורמים להתרבותו המהירה. מי בורות השתייה בעיר היו ברובם דלוחים וזאת בנוסף לתזונה הרזה, צפיפות הדיור והמחסור בתרופות – גרמו להתפרצות קשה. המגפה עוררה פחד רב בשל מספר הנפגעים הגדול והמהירות בה דעך החולה. הרופא היחיד, ד"ר בנימין רוציגל, היה אובד עצות ולא עמדה לרשותו תרופה מתאימה. הוא עמד נואש מול התחנונים של קרובי החולים, שבקשו שיבוא לעזור לבני ביתם. זמן קצר לאחר שגם אשתו ותינוקו בן 3 החודשים חלו ומתו, הוא עצמו התמוטט ונפטר. ביקורת קשה הוטחה נגד הרופא בשל אי יכולתו לסייע – והציבור היהודי המבוהל פנה לדרך המסורתית של תפילות וקמיעות – ובעידוד ראשי העדה האשכנזית – גם לטקסים מוזרים. קבוצות מצילים בשם 'חבורת המשפשפים", היו משפשפים את גופו של החולה בשמן ובחרדל, ועשו עיסוי נמרץ להזרמת הדם וסיוע להרפיית התכווצויות ועוויתות. במקרה של שלשולים, נהגו לערוך חוקן ובהקזת דם כאשר הדופק נחלש. מסתבר כי כל הפעולות הללו רק החישו את מותו של המטופל. חבורות אלו היו מסתובבות בחוצות העיר, תוך שירה וניגון כדי להרים את רוחם של התושבים. טקס נוסף, שנחשב כבעל סגולה להחלשת המגפה כונה "חופה שחורה", כאשר שני יתומים עטויים בגלימות שחורות הובאו לחופה בבית הקברות בהר הזיתים. טקס זה שמקורו במנהג יהודי אירופה, נועד להגן על הקהילה מידי עונש שמים, בשל מעשה הצדקה של הבאת יתומים או נכים לחופה. הזוג לווה בזמירות והחופה התקיימה בבית הקברות – כדי לקרוא תיגר על המוות והפחד ממנו. אי הוודאות לגבי סיום השתוללות המגפה, והסגר שהטיל הפחה התורכי על העיר, כאשר הוא עצמו עם חייליו מיהר לעזוב אותה, הקשו מאד על הציבור להתמודד עם הצרה. ולמרבה המזל בחודשי הסתיו, עם התקרר מזג האוויר, החלה המגפה לדעוך ולהעלם.

כאשר הגיע גל נוסף של כולרה לארץ ב-1902, אחרי הפסקה של 37 שנה, הוא מצא את ירושלים ערוכה והעירייה החלה זמן רב קודם בהכנות לקראת הגעתה. הישוב היהודי בארץ כולה היה ערוך יותר והמגפה פגעה בעיקר באוכלוסיה הערבית, שהיוותה אז 90 אחוזים מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל. היהודים בירושלים היו רוב עם כ-19 אלף נפש מקרב 35 אלף תושבי העיר העתיקה. בעשורים האחרונים של המאה ה-19 החלה היציאה מחוץ לחומות, היו כבר 23 שכונות עבריות – כאשר הראשונה שבהן היתה משכנות שאננים. המגפה של 1865, עודדה את היציאה מהחומות וגברה ההבנה שאוויר צח ותנאי תברואה איכותיים, חשובים למניעת פרוץ מגפות.


חלוקת המים בירושלים ב-1915 (צילום רפרודוקציה: ד"ר אדם אקרמן, באדיבות מחלקת הצילומים של אמריקן קולוני)

חלוקת המים בירושלים ב-1915 (צילום רפרודוקציה: ד"ר אדם אקרמן, באדיבות מחלקת הצילומים של אמריקן קולוני)


כאשר באוקטובר 1902 נודע שהכולרה הגיעה ליפו, הטילה העירייה סגר על העיר והפסיקה את תנועת הרכבת אליה. עובדי ניקיון ניקו את הרחובות, סילקו את התוצרת החקלאית מהשווקים, והרסו מבנים ארעים שהקימו הסוחרים הערבים. רופאי העיר העבירו מידע לתושבים בדבר הצורך בסיוד הבתים וחיטוי השירותים. הוקם "ועד מרכזי" בהשתתפות כל הקהילות היהודיות בעיר שרכש כמות גדולה של פחמים לצורך הרתחת מי השתייה והבישול וריכז כמות גדולה של חומרי חיטוי (קרבול) לניקוי רחובות ובתי שימוש ציבוריים. אפילו מכתבים חוטאו על ידי ניקובם במחט והחדרת אדי גופרית לתוכן. בברכת מקצת מהרופאים – המליץ  הועד לתושבים בשתיית אלכוהול למניעת הידבקות וכדי לחטא את מערכת העיכול. זאת מתוך ההבנה ששתיית משקאות אלכוהוליים – בשתייה מדודה – מורידה את רמת החרדה ואין בהם סיכון להתפתחות חיידקי הכולרה. יש לציין כי בשנים שחלפו מאז מגפת הכולרה, שתקפה את ירושלים ב-1865 ועד 1902, היתה מהפכה מדעית בעולם והובנה סכנתם של החיידקים, כמחוללי מחלות ומגפות. אנשי "הישוב הישן" הבינו שיש להיעזר ולהישמע לרופאים ולהוראות שמירת ההיגיינה – ולא על "תרופותיהם" של "מרפאים" הניזונים רק מאמונות תפלות ומקמעות. עובר אורח שהצליח למרות ההסגר להגיע לירושלים, הוכנס מיד על ידי נציגי הבריאות בעיר לבידוד. נקיטת כל האמצעים האלו – ועובדה שמי הבורות בחצרות התמלאו באותה שנה במים נקיים, הודות לגשמים שהקדימו (עדיין לא הייתה רשת צינורות לאספקת מים מרכזית) – הצילה את ירושלים מהמגפה – בעוד שהיא פגעה קשות בכל היישובים המקיפים אותה כמו בית לחם, יריחו, חברון נבי סמואל ושכם.

כאשר נראה היה כי חל שיפור הדרגתי במצב ההיגיינה בארץ, פרצה ב-1914 מלחמת העולם הראשונה והביאה את כל המפעל הציוני על סף חורבן. השליט התורכי ג'מאל פחה, התגלה בכל אכזריותו והצבא התורכי בפיקודו, שנע דרך הארץ לקרבות בתעלת סואץ מול הבריטים, חמס מכל הבא ליד, הטיל מסים כבדים ויצר משטר חירום שפגע קשות באוכלוסייה היהודית שמנתה 100 אלף נפש. ירושלים שבה חיו 45 אלף יהודים בפרוץ המלחמה (מתוך אוכלוסייה של 70 אלף), נותרו בסיומה רק כ-25 אלף. הארץ נפגעה גם ממכת ארבה שנחת ב-1915 ותרם להבאת האוכלוסייה כולה אל סף רעב. בירושלים, שהמים חולקו בה בתקופת המלחמה במשורה, וירקות מזוהמים מהכפרים הערבים נמכרו בשווקיה – פרצו עד מהרה מגפות. תזונה לקויה ורעב גובר, לכלוך, חוסר מים וסבון, עודדו את התפשטות טיפוס הבהרות שהיה אחראי למותם של כ-40 אחוזים מכלל מקרי המוות בקרב האוכלוסייה היהודית.

ערב המלחמה פעלו בירושלים 14 בתי חולים, מהם היו ארבעה יהודים: "ביקור חולים", "משגב לדך", "רוטשילד" ו"שערי צדק". בתי החולים סבלו ממשברים בזמן המלחמה וחלקם נסגר, אחרים הוחרמו על ידי השלטון התורכי – והיחיד שפעל כל זמן המלחמה היה "שערי צדק". נתוני סיבות המוות שנרשמו במדויק בבית חולים זה, מעידים כי בשנים 1918-1915, נוסף לטיפוס הבהרות, שממנו מתו יותר מכל המאושפזים, פשטו גם מגפות כמו: אבעבועות, טיפוס הבטן, שחפת, דיזנטריה וכולרה, קדחת, דלקת ריאות ודלקת קרום המוח. טיפוס הבהרות נגרם על ידי חיידק המועבר על ידי כינת הגוף (הוא כונה גם טיפוס הכתמים). סוג מחלת  טיפוס זה, הופיע תמיד בזמני משבר ובמקומות צפופי אוכלוסיה – וגרם בירושלים ובכל הארץ – לתמותה גבוהה גם בקרב הסגל הרפואי. כ-10,000 יהודים נפטרו בירושלים בזמן המלחמה, רבים ברחו מהעיר, ולכן עם כניסת הבריטים לירושלים בשלהי 1917 – נותרה בה רק כמחצית האוכלוסיה היהודית, מזו שחיה בה ב-1914.

בקיץ 1918 הצליחה להגיע לארץ אנייה שנשלחה על ידי ארגון "הדסה", עמוסת משלוחים רפואיים וצוות רפואי שכלל 14 רופאים מומחים ו-20 אחיות – שפעולותיה היעילות ניכרו מיד בתחום ברפואה הטיפולית והמונעת בבתי החולים בירושלים. שלטונות המנדט הבריטי פעלו נמרצות לשיפור מערכות הבריאות, הנחשלות של המינהל התורכי. פתיחת בית החולים הדסה ב-1938 היתה שיאו של השיפור בתחום התברואתי ובטיפול בחולים. אחרי ניתוקו של הר הצופים במלחמת העצמאות, יחידות בית החולים פוזרו במקומות שונים במערב העיר. כתוצאה מכך, עלתה הדרישה להקמת משכן חדש וכך הונחה אבן הפינה ב-1952 להקמת "הדסה עין כרם".

למרבה הצער, מגפה לא צפויה פגעה באוכלוסייתה הצעירה של המדינה, שאך זה קמה. תחנות טיפת חלב הראשונות בירושלים לבריאות האמהות והתינוקות, נאלצו להתמודד בשנת 1950 במחלת הפוליו ("שיתוק ילדים"), שהוכרזה כמגפה. כתוצאה מקליטת גלי עלייה גדולים, הוכרז על משטר צנע, ונוצרה מצוקה כלכלית. אלפי עולים שוכנו בצפיפות רבה ובתנאי היגיינה ירודים, במעברות ובמחנות קליטה. הפוליו, שפוגעת בעיקר בתינוקות ובילדים היא מחלה זיהומית-ויראלית ומדבקת. הנגיף פוגע בחוט השדרה וגורם לשיתוק בשרירים. בין השנים 1950 עד לגילוי הנסיוב רק ב-1957, חלו בפוליו כ-6 אלפים ילדים וכ-10% מהם נותרו משותקים לצמיתות. הפיזיוטרפים המועטים שהיו במרכזי שיקום באלין ובהדסה בירושלים (ובבית לוינשטיין במרכז הארץ), התקשו לטפל בכמות כה רבה של ילדים. בסיוע אירגוני בריאות בינלאומיים הוקמו בארץ בתי ספר לפיזיוטרפיה, ההורים תודרכו כיצד לסייע לילד הפגוע בתרגילי שיקום בבתיהם – ומרבית נפגעי המחלה השתלבו בחברה.


לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

 


תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר