הפינה ההיסטורית: בתי היתומים בירושלים

בתי היתומים הרבים שקמו בירושלים החל משלהי המאה ה-19, זכו לתהילה ולהוקרה רבה בארץ ומחוצה לה, אך עצם הצורך בהם הבליט את המצב הקשה ששרר בעיר בתקופה העות'מנית. העוני, הרעב, יוקר המחיה, התפרצויות מגפות וחוסר תשתית רפואית הולמת – גרמו לשכול ולתמותה רבה – שהגיעו לשיאם בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). אוכלוסיית העיר קטנה כמעט במחצית מגודלה ערב המלחמה; מ-70 אלף תושבים ירדה ל-40 אלף תושבים, והיישוב היהודי ירד מ-45 אלף ל-25 אלף תושבים.

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

ב-1918 נמנו בירושלים כ-3,000 יתומים, ומתוכם רק 420 מצאו מחסה בבתי יתומים. יכולת היתומים לשרוד ללא הורים – שנפטרו במחלות או נהרגו בקרבות (כי גויסו לשרות בצבא התורכי) או שננטשו על ידי האם האלמנה – היתה מועטה ביותר. מחזה קשה היה לראות ילדים קרועי בגדים נוברים בפחי אשפה, מחזרים על הפתחים, מתחננים לפרוסת לחם וניכרים עליהם סימני רעב. הפגיעה היתה קשה ביותר באנשי "הישוב הישן" שנותקו מכספי החלוקה והתקשו מאד לסייע ליתומים. על רקע זה יש לציין שלושה רבנים מוכשרים ומסורים בדאגתם לנזקקים, שקמו לציבור זה. הם לא יכלו לעמוד במחזות של יתומים רעבים שהתגוללו בחוצות העיר – ונרתמו לאסוף אותם תחילה לביתיהם ולחצרותיהם – ולאחר מכן לבתי יתומים שהם הקימו. הכוונה לרב יהושע לייב דיסקין, הרב דוד וינגרטן והרב אברהם בלומנטל. מוסדותיהם עומדים עד היום והם סמל לחסד ולדאגה לצרכי הציבור – ואחד מהם "ציון בלומנטל" פעיל עד היום כבית יתומים, תחת השם הצנוע "בית הילדים".

בתי היתומים היהודים קמו כתגובה לבתי היתומים של המיסיון, שהבולט בהם היה "שנלר". לרשות המיסיון עמדו משאבים רבים לפעולה בארץ ישראל ובירושלים בפרט, ואף כי גם פעילותם צומצמה בזמן המלחמה, בתי היתומים והפנימיות שלהם החזיקו מעמד והיוו כוח משיכה רב לאוכלוסיית הילדים הערבים והיהודים. "שנלר" שנקרא גם "בית היתומים הסורי", נוסד ב-1860 על ידי המיסיונר לודוויג שנלר, החל דרכו בקליטת תשעה יתומים נוצרים מלבנון וקלט אחריהם מאות נוספים מארץ-ישראל, מארמניה, סוריה, ומצרים. בשנות המלחמה ואחריה, החל לקלוט גם ילדים יהודים. קשה היה לעמוד בפיתוי של ארוחות חמות וביגוד והכשרה המקצועית המעולה שהעניק מוסד זה לחניכיו. ברור היה לציבור היהודי שיש לפעול להרחבת ולחיזוק בתי יתומים עבריים ולמנוע הישגים מהמיסיון. ישנן עדויות רבות שילדים יהודים בחרו להישאר ברחוב ולדבוק ביהדותם, מאשר להיקלט במוסדות נוצריים.

הכניסה לפנימיית וינגרטן בקרית משה (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

בית היתומים "שנלר", שפעל עד גרוש הגרמנים מהארץ על ידי הבריטים בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, היה למוסד שזכה להוקרה בכל אירופה ונחשב למופת, להפיכת יתומים לציבור יצרני. מוסד נוסף גרמני שהביא תהילה לירושלים ואשר קלט יתומות ערביות, היה "טליטא קומי". הוא הוקם ב-1868 על ידי מסדר אחיות דיאקונסיות, ברחוב המלך ג'ורג' פינת בן יהודה (נהרס ב-1980 וקיים רק שחזור חלקו העליון של קיר הכניסה הראשי, לרבות השער המקורי והשלט). בין כתליו התחנכו כמאה ילדות שנתקבצו מכל קצות הארץ ואף מעבר-הירדן ומסוריה. משך 50 שנות פעילותו, עד 1918, קיבלו היתומות חינוך עיוני ומקצועי ברמה גבוהה.

מספר בתי יתומים יהודים שפעלו בראשית המאה ה-20, החלו דרכם כבר בשנות ה-1880. מייסדו של החשוב בהם היה הרב דיסקין (המהר"יל) – שנודע גם בכינויו "הגאון מבריסק". יחד עם אשתו סוניה, שהיתה מקפידה מאד בענייני מצוות ונודעה כ"רבנית מבריסק", הם אספו יתומים ונערים עזובים – תחילה לביתם, ולאחר מכן שכרו מבנים עבורם במאה שערים. דיסקין החל לגייס כספים למען המוסד גם בתפוצות, ואז נתקל בזעם הממסד הפרושי ובראשו הרב שמואל סלנט, שכל עניין הקמת בית יתומים וקיבוץ כספים למענם, נראה לו כפגיעה בהכנסות "הועד הכללי", שניהל את העדה האשכנזית בעיר. דיסקין לא שעה לביקורת ופיתח את המוסד שמנה כ-60 יתומים. כאשר מספר היתומים גדל, בית היתומים עבר למבנה ברחוב הנביאים – ומשם ב-1927 לבניין המפואר בקרית משה. ילדים מגיל 5 ועד 20 קיבלו חינוך מסורתי ולמדו מלאכות כמו: נגרות, מסגרות, ליטוש יהלומים וחייטות – והמצטיינים שבהם נשלחו לישיבות נכבדות בירושלים ובחברון. הבניין תוכנן על ידי האדריכל טבצ'ניק, בסגנון המשלב מזרח ומערב, בצורת אות "ח" הפוכה ואורכו 80 מטרים וגובהו ארבע קומות. מאפיינים אותו בפינותיו, דקלי אבן גבוהים ומגולפים וכן דקלים רבים שנטעו בחזיתו. בשיאו למדו בו כ-500 חניכים ושמו המלא היה "בית המחסה הגדול הארץ ישראלי ליתומי דיסקין". ב-1949 נקלע המקום לסערה ציבורית, כאשר התפרסם שהוא מחמיר מדי עם היתומים וחסר ציוד בסיסי, כמו כלי משחק וספרים – וכי הענישה על כל עברה היא קשה ופוגעת בנפש החניכים. כתוצאה מביקורת זו ומשפט שהתנהל נגד המוסד – החלה דעיכתו.

הכיכר לזכרו של הרב בלומנטל (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

הבניין הפך בשנות ה-1950 לפנימייה לנערים חרדים והושכר לחמש ישיבות. בדמי השכירות, העמותה המנהלת אותו מסייעת ללמעלה מ-2,000 יתומים ונערים נזקקים ברחבי הארץ ובבתי המאמצים. העמותה רוכשת עבורם ביגוד, דואגת לרפואת שניים ועיניים – ומסייעת באירועי שמחה ובשעת צרה. כך הילדים והנערים גדלים בסביבה טבעית. המבנה המרשים של דיסקין, לאחר 93 שנות פעילות, נראה מוזנח מבפנים ומבחוץ וגינתו לא מטופחת. באחרונה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בירושלים, אשרה את פיתוחו של כל המתחם. במסגרת זו יבנו 300 יחידות דיור מדורגות למרגלותיו, מבנה עד 15 קומות ולצדו ייבנה מרכז מסחרי. כך תוך עבודות שיקום, שיפוץ ושימור, יזכה המבנה המונומנטלי המתקרב לשנת מאה להיווסדו – לחידושו ולהחזרת יופיו ההיסטורי.

בשנת 1908 נחנך בית היתומים של בני העדה הספרדית, בשכונת אבן ישראל, בבניין מפואר בכספי משפחת בורכוב, יששכרוף והרב יעקב מאיר. הבנייה הצטיינה בטיבה, והפתח והחלונות בולטים עד היום בעיטורי וקישוטי האבן. שפת ההוראה במוסד היתה עברית והחניך יכול היה לרכוש מיומנות במקצועות עיוניים ומקצועיים ממורים טובים. בשנת 1914 היו במוסד 45 יתומים שראשי העדה הספרדית דאגו לכל מחסורם. ברם, עם פרוץ המלחמה נתפס הבניין בידי הצבא התורכי, נגרם נזק רב לתכולתו, הקומה התחתונה היתה לאורוווה והיתומים פונו. בשנות המלחמה הורע מאד מצבה של העדה הספרדית, שלא היו לה משאבים כלכליים ותמיכה כספית. הכסף הציבורי המועט שהיה ברשותה, הופנה לתמיכה ברבנים ובתלמידי חכמים, ומרבית בני העדה היו לעניים מרודים. קשה מכל היה מצבן של עדות המזרח ותימן – שלא קבלו כל סיוע. בשנים שלאחר מלחמת העולם חזר בית היתומים לפעול בבניין, במסגרת מצומצמת ובעזרת ועד הסיוע המיוחד היהודי האמריקאי. בשנות ה-1940 נסגר בית היתומים, שסבל מבעיית מימון. עם קום המדינה קמו במקום שני בתי כנסת ובית מדרש, ובשנות 1980 הוסב ייעודו של המתחם והוא היה לישיבה ולכולל אברכים.

מסדרון עם לוחות ההנצחה של התורמים לדיסקין (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

ראשיתו של בית היתומים בלומנטל, הייתה בשלהי מלחמת העולם, ביוזמת המושל התורכי של ירושלים. כאשר הפחה ראה את מצבם העגום של היתומים היהודים בעיר, הוא פנה לרב הראשי, החכם באשי נסים, בדרישה שהקהילה היהודית תדאג ליתומיה. הפחה לא הציע תמיכה כספית, אך נתן אפשרות לרכישת חצי קילו חיטה לילד ליום, ממחסן המאגר של הצבא התורכי. החכם באשי פנה לכל בתי היתומים בעיר, אך נענה בשלילה בשל המצב הקשה ששרר בירושלים. אי לכך הוא פנה לרב אברהם בלומנטל, שלא ניהל בית יתומים, אך נודע כאיש חינוך וחסד ועמד בראש ישיבה שקלטה נערים עזובים. הרב בלומנטל נרתם למשימה, קלט 13 יתומים שהמושל התורכי הביא לביתו, אשר היו על סף מוות ברעב ודאג לכל צורכיהם. בלומנטל (1966-1877) היה אדם רגיש וחם לב – ונודע באהבת ישראל וברצונו לגשר על המתח העדתי שהיה בין אשכנזים לספרדים בירושלים. הוא הלין את היתומים הראשונים שקלט, בחצר ועל גג ביתו, עד שהשיג אמצעים ללבוש ולתזונה טובה עבורם. בשנת 1918 עם סיום המלחמה היו במוסד שהקים 250 יתומים. יחסיו ההדוקים עם העדה הבוכרית, סייעו שבית היתומים שלו התמקם באחד הבניינים המפוארים של העיר: "בית יהודיוף חפץ", שנודע בשמו "הארמון". חרף העזרה של העדה הבוכרית והתמיכה שהצליח לגייס מאישי ציבור ואך מקונסולים זרים – החליט הרב בלומנטל להפליג לארה"ב להשיג תרומות שביססו את המוסד לשנים רבות. מאמציו נשאו פרי ובשנת 1934 המוסד עבר לבניין אחר בשכונת הבוכרים, שנבנה במיוחד לצרכי כ-450 יתומים, בתרומתם של האחים לבית אמינוף. גדולתו של בלומנטל היתה בפתיחותו לכל העדות, במורים מסורים, במגוון המלאכות שלימדו (ב-1938 הקים במוצא גם בית יתומים חקלאי-עיוני). בעיקר בלטה גישתו ה"אבאית" כלפי כל חניך. הרב העמיד את הילד וצרכיו במרכז והתייחס בכבוד לעולמו. המוסד שהקים לא כפה על החניך השקפת עולם נוקשה, שהילד חייב היה להסתגל אליה – אלא הכל נוהל בפתיחות רבה ובאהבה. הטיפול המסור ליווה את הילדים גם לאחר שעזבו את המוסד, לא היתה בין כותלי מוסדו הנוקשות והמשמעת, שאפיינו את מוסד שנלר או הדפוס הקפדן החינוכי של בית היתומים דיסקין. זו אחת הסיבות להצלחתו של בית היתומים בלומנטל לשרוד עד ימינו. מאז שעבר לבניין הקבוע ב-1965, ברחוב יחזקאל בשכונת הבוכרים, מנהלים אותו צאצאי הרב בלומנטל (כיום נכדתו ובנה הרב ברוך רקובסקי). הם ממשיכים את המוטו שלו "לאהוב את הילד ולהפוך אותו מועיל לחברת האדם". בבניין ישנם כיום "משפחתונים" בכל אחד תריסר ילדים המתגוררים ביחידה צמודה למשפחה או זוג בוגר מצוות המוסד – וכך מקבלים החניכים מודל למשפחה. הילדים מגיל 5 עד 14 פזורים בבתי ספר ברחבי העיר ובסיום הלימודים חוזרים למוסד. גילאי 18-14 נמצאים בפנימיות עם לימודים תיכוניים או בישיבות תיכוניות ומתגייסים לצבא או נרשמים ללימודים גבוהים. כיום נמצאים בבניין נמצאים כ- 150 חניכים. המוסד מלווה את בוגריו עד גיל 21 ומסייע להם בכל דרך אפשרית.

דמות מופת נוספת שפעלה בירושלים למען יתומות, היה הרב דוד וינגרטן. בשנת 1902 הקים את "בית היתומות הכללי" במאה שערים. הרב וינגרטן תוך כדי הליכה בסמטה לעבר בית הכנסת, שמע קול ילדה יתומה בוכייה. הוא הביא אותה לביתו, והסתבר שהוריה נפטרו ממחלת הטיפוס. אשתו הסכימה מתוך רחמים לדאוג לה. הזוג וינגרטן המשיכו לאסוף יתומות נוספות, וכן כבר באותה שנה הם טיפלו בעשר יתומות ושכרו דירה למענן בסמוך לביתם. ב-1905 מספר היתומות היה 40 ובאמצעים דלים ללא פנייה לאסוף תרומות בתפוצות, אלא בעזרת בני העדה האשכנזית, עבר בית היתומות לבניין שהיה בבעלות קיסרית אתיופית תאיטו ומשם נדד ב-1930 לבניין בית הספר "אליאנס" קרוב לרח' יפו – וב-1956 עבר למושבו הנוכחי המכובד בקרית משה (רח' בני ציון 15). מנהלו היום דוד וינגרטן, דור רביעי למייסד, נושא את שם סבא-רבא שנפטר ב-1941. מאז 1984, נרשם המוסד כעמותה והוא משמש כבית ספר לבנות חרדיות ממשפחות מצוקה. ממול לבניין המפואר, נמצא תיכון לבנות חרדיות בשם "רמת החינוך" (בני ציון 18) – גם כן בהנהלתו של וינגרטן. בתיכון לומדות 120 תלמידות, חלקן באותה הפנימיה. זכרו של המייסד ויינגרטן, מונצח על שלט הכניסה לפנימיה, הנושא את שנת הייסוד ובכיכר סמוכה, הנקראת על שמו. בשנת היובל למותו של דוד וינגרטן המייסד, פרסם השבועון הדתי "פנים אל פנים" כתבה עליו תחת הכותרת: "יאנוש קורצ'אק הירושלמי" (הפדגוג היהודי הנערץ, שעמד בראש בית היתומים המתקדם בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה – הנריק גודלשמיט בשמו המקורי – אשר ניספה עם 200 חניכיו במחנה ריכוז ב-1942). במעשיהם האצילים של וינגרטן ורעייתו בראשית המאה ה-20, הם הצילו את היתומות שאספו מחיי חרפה, כי כשליש מהן כדי להתקיים במצוקה הקיומית בה היו שרויות, נאלצו לעסוק בזנות עבור ככר לחם.

בשנת 2005, במאית הטלוויזיה סיון ארבל, הכינה סרט תיעודי על "בית היתומות הכללי" בשם "יום ולילה". הסרט תיעד את סיפורה של אישה שהתחנכה בבית היתומות בילדותה ומציג את הווי החיים בפנימיה – וזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר לאותה שנה, בפסטיבל סרטים בינלאומי לקולנוע דוקומנטרי.