עברו שבועות רבים מאז ישבתי לאחרונה בגן ג'ירפה כדי לקרוא ספר בנחת ולשאוף אוויר נקי. בתחילת השבוע קרטעתי איכשהו לספסל האהוב עליי, בין יד בן- צבי לבין מגרש המשחקים. בדמדומי שעת בין הערביים כבר התקשיתי לקרוא את הספר המרתק שהבאתי. בקושי הרגשתי שאדם זר התיישב לו לידי, קילף תפוח עץ וחיפש הזדמנות לפתוח בשיחה. לבסוף האיש הפטיר שהוא מכיר אותי ועוקב אחרי הטורים שלי למעלה מ־30 שנה. הוא הרכיב משקפיים, נראה כבן 50 ולא חבש כיפה. "למדתי הרבה ממך במשך השנים", אמר, "ייתכן שהגיע הזמן שגם אני אלמד אותך משהו". לא אמרתי דבר. למען האמת הוא לא מצא חן בעיניי ומשהו בנורמאליות הבורגנית שהוא הקרין נראה לי מאיים. לבסוף ניסיתי להסביר לו שאני לא מעוניין ללמוד ממנו ושאני נהנה מאוד מהבדידות בכלל, ובגן ג'ירפה בפרט. אבל הוא הוציא מתיקו מחברת, ושטח בפניי את השקפת עולמו שעיקרה לאומנות יהודית חילונית. לא התפעלתי מהדברים אבל הוא הקריא אותם בקול שטוח, בלי פאתוס ובלי רגש אנושי כלשהו. מפעם לפעם הציץ אלי, אבל דאגתי לנעוץ עיניים בנקודה רחוקה בגינה, ולהתפלל בלבי שהסיוט ייגמר. הדברים התארכו, וכאשר הפליג האיש למחוזות עמלקיים כדי להצדיק את השמדת "כל הפלסטינים בארץ ישראל", פקעה סבלנותי.
ניסיתי לקום וללכת, אבל האיש נעץ חפץ חד בצלעותיי. "תשב בשקט", אמר בקול כמעט חרישי, "אני מסוגל לחסל אנשים כמוך בלי נקיפות מצפון". החסרתי פעימה אבל התיישבתי שוב ולא אמרתי דבר. פזילה קלה הצידה הבהירה לי שיש לו סכין, ושאין טעם להתנצח איתו. בכל זאת שאלתי אותו למה הוא מתכוון ב"אנשים כמוני". הוא חייך. מוטב לאדם שפוי לא לראות חיוכים כאלה אלא אם כן הוא חובב מובהק של סרטי אימה. אף פעם לא אהבתי את הז'אנר הזה, אלא אם כן היו לו קונוטציות פוליטיות מיוחדות. הוא הסביר לי שאני שייך בעיניו לקטגוריה של "מרעילי בארות". הוא מנסה לחנך אותי, כדי שאבין שהטורים שלי הם מסוכנים. לדעתו העדפת החרדים על פני "המתיישבים" היא חטא חמור, מעשה בגידה ממש. הוא ליטף שוב את צלעותיי בסכינו, והבנתי שהוא אולי מטורף, אבל רציני להחריד. רק בעירנו יש טיפוסים כאלה.
חשבתי, ונזכרתי בהיתקלויות אחרות שהיו לי עם תימהונים ברחביה בשנים האחרונות. מקץ כמה דקות חלף על פנינו גבר שאני מכיר מהצבא, שעושה ימים כלילות בספריות השונות בעיר. להפתעתי הוא קידם בברכה עליזה דווקא את "ברונו", כך קרא לבריון שעדיין אחז בסכינו ליד גופי. מסתבר שברונו נוהג לבלות את ימיו בספריית יד בן-צבי, יושב מול החלון ולעתים אפילו נרדם לשעות אחדות. חברי מהצבא הסביר לי שברונו חזר בשאלה, והישיבה בספרייה היא תחליף טוב לבית המדרש. כל זה נראה לי מטורף לגמרי נוכח סכינו של ברונו, שעתה התקרבה יותר ויותר לבשרי, שמא אצייץ משהו על הסכנה האורבת לי.
רחביה (צילום: טס שפלן)
החבר הלך לדרכו, וגן ג'ירפה היה אפוף בחשכה, מנוקדת באורות מנצנצים מפנסי המכוניות. רק בודדים עברו עתה על פנינו, רובם קשישים או נשים בלבוש כהה. אישה אחת מלווה בכלב קטנטן אפילו הרהיבה עוז לשבת בקצה הספסל שלנו, אבל עד מהרה נרתעה מהעוינות שבעבעה מברונו. היא מלמלה משהו בגרמנית, והלכה. עזיבתה פגמה בביטחוני העצמי. יש הבדל בין זקנה שמרנית ובורגנית, לבין מסיג הגבול שפלש ברגל גסה לפרטיות שלי. הוא מיהר לומר לי, באטימות לב מוחלטת, שאין לו סבלנות לזקנים בכלל, ולזקנות יקיות בפרט. ברונו נראה לי פחות ופחות אנושי. הזקנה היתה מתוקה ונגעה ללבי, אבל האיש היה מאוהב רק בדוקטרינות שלו. כמה ציפורים חצופות ניקרו בבשרי אבל ברונו אסר עליי לגרש אותן. שאלתי את ברונו אם הוא סיים את ההרצאה שלו. השתדלתי לרסן את הבוז המוחלט שלי לאנשים כמוהו. הוא ענה שיש לו עוד המון מה להגיד. כדי לחזק את האפקט הוא תחב את סכינו יותר לעומק, הקיז ממני קצת דם ונראה מרוצה מעצמו. "הגיע הזמן שתלמד להבדיל בין דת לבין לאום", אמר, "הדת היא אחיזת עיניים; הלאום הוא חזות הכול". עניתי שהוא עצמו מהווה הוכחה לכך שהלאומנות עלולה להיות יותר מסוכנת מהדת, שיש בה בכל זאת היבטים אוניברסאליים. הוא לא אהב את התשובה הזאת, הסכין ננעצה שוב בגופי, והדם ניגר על הספסל ועל האדמה.
החלטתי לשמור על שתיקה, להיות ילד טוב ירושלים ולחכות שהכול ייגמר. "נדמה לי שהפגישה בינינו עשויה להסתיים במותך", אמר לי בשיא השלווה, "אבל כל תוצאה היא אפשרית". הנהנתי, והוא המשיך להסביר לי את רעיונותיו לגבי האדם והבריאה, ואת דעתו ששכנינו הפלסטינים הם בני מוות לא משום שהם רעים מבני אדם אחרים: "הם פשוט מסכנים את קיומו של העם היהודי על אדמתו". קצת תמהתי על כך שהוא מדבר כל הזמן על "היהודים" ולא על הישראלים. הוא הסביר לי שהוא למד את זה מאריאל שרון, שהבין שיש לערוך הפרדה מוחלטת בין היהודים לבין הערבים ולהתעלם מגורם האזרחות הישראלית. לדעתו, שרון תיעב את ה"עמלקים" וראה בהכחדתם או בגירושם כורח בל יגונה.
***
בגלל הארנונה: קבוצת ויסמן מקימה מפעל ייצור מחוץ לעיר
פארק המסילה: התנגשות בין רוכבי האופניים לרצות והרצים
"אושרת זקוקה בדחיפות לכליה, הרופאים אומרים שתתכונן לגרוע מכל"
***
לפתע שאל אותי ברונו, בשיא הנימוס, האם אני רוצה לשמוע שיר שכתב. לא עניתי, והוא שלף נייר מכיסו והקריא לי שיר אהבה, דווקא יפה ונוגע ללב. התפעלתי מהשיר בכנות אבל ברונו חשב משום-מה שאני לועג לו. הוא נזף בי בטון חריף, והשתמש בסכינו כדי להדגיש את הדברים. חשתי חולשה עצומה, קצת מפחידה וקצת מנחמת, ואז איבדתי את ההכרה. ברונו כנראה נבהל ונמלט משם. אני ראיתי רק עלטה כבדה והבזקים אדומים. אחר כך הגיעו כמה שוטרים שלקחו אותי לבית החולים שערי צדק. ישנתי כמה שעות ורק אז התחילו לחקור אותי. אמרתי שאינני מכיר את הדוקר וטענתי שאני לא זוכר את שמו. קצין משטרה קצת קצר רוח אמר לי שהסיפור שלי נשמע מופרך. כיוון שלא הגשתי תלונה לקחו אותי לביתי בסוף הטיפול.
בבית סיפרתי גרסה מקוצרת של הפרשה, ניסיתי להיות קליל ומבודח, ורק בחדר העבודה שלי נתתי דרור לדמעות. בלילה דיברתי אל עצמי בקול רם והיה לי חום ממש גבוה. מתוך ההזיה הקודחת ראיתי את הג'ירפה שירדה מגג הקיוסק ברמב"ן, ונשמה על צווארי בהבל פיה המצחין.
