החנות המיתולוגית סוגרת את שעריה ביום ראשון, אבל אולי זו לא המילה האחרונה

ביום ראשון הקרוב, 31.12, כשעיני כולם יהיו נשואות לעבר השנה החדשה – 2024 – בתקווה שתהיה טובה ובטוחה יותר מאשר השנה שחלפה, ייפול דבר בירושלים – אחרי 52 שנות פעילות, אחת החנויות המיתולוגיות בירושלים, כזו שכנראה אין ירושלמי שלא עבר בה בשלב כזה או אחריו של חייו, תסגור את שעריה.

פרידה ממותג כמו 'הפנינג' היא אף פעם לא קלה. אמנם ירושלים משופעת בחנויות ובמקומות בילוי שנפתחים ונסגרים כמו פטריות אחרי הגשם, במיוחד בשנים האחרונות, אך ישנם יוצאים מהכלל שגורמים לך להתרגש ומובילים לפרצי נוסטלגיה וניסיונות להיזכר – מתי היתה הפעם הראשונה בחנות? מה קנית אז? מתי ביקרת שם באחרונה, והאם קנית משהו?

הפנינג, כאמור, היא חנות שכזו. אחת שמעוררת משהו אצל כל אחד ואחת מתושבי העיר – בעיקר המבוגרים יותר אבל גם בקרב הילדים של היום. ההתחלה היתה במרכז העיר, מאז עברה החנות מספר מקומות וגלגולים באזור המדרחוב וגם התרחבה עם פתיחת סניף בקניון מלחה. וכעת – ממש בעוד ימים בודדים – תם עידן של עוד מיתולוגיה ירושלמית.

"עד לפני שבוע הייתי בתחושות קשות על הסגירה וגם חששות, בכל זאת הרגל של 30 שנה שאני מגיע כל יום לאותו מקום", אומר בגלוי רם יששכר, בנו של בני – בעל הבית והמייסד של 'הפנינג'. "זה ממש פרידה מעסק שהיה לי בית".

הפנינג בקניון מלחה (צילום: משפחת יששכר)

לדברי רם, "מאז ששמנו את הפרסום על הסגירה הקרובה – אני פוגש ומשוחח עם לקוחות, שמביעים הערכה. יש השלמה עם המצב, אך יחד איתו גם מגיע חוזק, חוסן ואמונה ביכולת ההתאוששות שלנו".

את 'הפנינג' פתח, כאמור, בני ישככר. ירושלמי שורשי, יליד ותושב העיר (וכמוהו גם כל ילדיו). העסק התחיל כחנות למכירת מוצרי פופ וצעצועים – "קמפוס" – בשנת 1972 ברחוב יפו 59 במרכז העיר. ב-1976 החנות עברה לרחוב קינג' ג'ורג'. בשנת 1989, שותפו וחברו של יששכר האב, מוריס טהרני פתח שתי חנויות במדרחוב – והשם שונה למותג המוכר כיום – הפנינג.

"מאוד קשה לי להיפרד מהעסק", אומר בני ישככר בעצב. "אני מעל ל-50 בעסק הזה. אני הכנסתי את סוג חנויות הפופ והמוצרים כמו מדבקות, פוסטרים, בובות וכל מיני מורים ייחודיים, לא רק בירושלים אלא בישראל בכלל. בזמנו חנויות מכשירי הכתיבה לא היו מביאים מותגים כאלה. אני הבאתי את זה. בהמשך גם חנויות אחרות הכניסו. זו הייתה תקופה שהרבה קנו את הדברים האלה".

בני ישככר ב'קמפוס' במרכז העיר (צילום: באדיבות משפחת יששכר)

ב-30 השנים האחרונות, הפנינג הפכה לרשת ארצית – שרובם פועלים בנפרד מאלו שבירושלים. הם נמכרו לאיש עסקים שמפעיל בכל הארץ, בעוד שהסניף בירושלים – בקניון מלחה – נשאר בבעלות של בני. הבן, רם, התחיל לעבוד בחנות המשפחתית לפני כ-30 שנה, כשהיא בן 19. מאז הוא שם, במקום שהיה לו כבית.

"העסק הזה, מלבד שהוא היה בית עבורי ועבור משפחתי, היה מקום נהדר ללקוחות, מקום ששימח", משתף רם. "זה היה העסק הכי חזק בארץ בז'אנר הזה. העסקנו פה מאות אם לא יותר של עובדים, שרובם היו צעירי ירושלים שהתחלפו. הצוותים היו מורכבים מצעירים שהיו לפני צבא, בין עבודות, לפני או תוך כדי לימודים. זו היתה עבודה זמנית, אבל עברנו פה חוויות מדהימות ביחד".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

למה אתם סוגרים?
"קשה להחזיק עסק כשמשלמים אלפי שקלים שכירות, בזמן שמספר הלקוחות ירדו", אומר בני, "ועכשיו, בזמן המלחמה, כמו שהיה בקורונה, קשה עוד יותר".

רם מוסיף: "אחרי שנים רבות שהעסק שגשוג, עסק משפחתי, כשאני, אבא שלי ואחיותיי עבדנו שם, חלו שינויים. הם בעיקר נוגעים לשכירות שהיא לא פרופורציונלית ביחס להכנסות. ניסינו להתייעל, ניסינו להוריד את גובה שכר הדירה – אבל זה לא צלח. במקום עסק מצליח שרץ, הפכנו להיות עסק הישרדותי. בכל פעם שיש תקופת פיגועים, קורונה ולאחרונה המלחמה היינו צריכים לשרוד. הפעם המלחמה שהגיעה הכריעה".

הפנינג בקניון מלחה (צילום: משפחת יששכר)

פגיעה נוספת הגיעה מעידן הקניות הדיגיטליות, מהעבודה שאפשר להזמין כמעט כל דבר באינטרנט ולרוב במחיר זול יותר.

"התחרות גדולה מאוד, יש היום הרבה אתרי אונליין, רשתות הסטוק, דברים שפחות היו קיימים בעבר וזה בוודאי לא עזר", אומר רם בכנות. "יש סיבה נוספת – סוג של מיתון סמוי מאז תקופת הקורונה ועד למלחמה. לאנשים היה פחות כסף בכיס והם פחות רצו להוציא על מותרות. אם תוסיף לכך את עליית הריבית, שפגעה בכיס של האזרחים, נקבל עוד סיבה שפחות רצו להוציא כסף".

איך קיבלו הלקוחות את הסגירה?
"פגשתי הרבה לקוחות שמספרים לי שהמקום עבר בין דורות. מהסבתא, דרך הבת, הנכדה ועד לנינה שזה מדהים. תמיד אהבנו לעזור ולשמח אותם, לפעמים היינו גם 'פראיירים' ויצאנו מגדרנו כדי לעזור, והלקוחות אהבו אותנו. יש לקוחות שהסגירה ממש מצערת אותם. גם אצלנו יש עצב, בעיקר אצל אבא שלי, שזה היה מפעל חייו במשך 52 שנים. זה היה הבייבי שלו".

"לקוחות פנו אלי עם דמעות וביקשו שלא אסגור את החנות", מוסיף בני. "מגיעים לפה מכל הגילאים ומבקשים שלא נסגור ולכל אחד יש את הסיפור שלו שקשור לחנות וזה מרגש. ממש מרגיש אותי שהלקוחות היו קשורים לחנות. יש כאלה שמזהים אותי עוד ממרכז העיר, כאלו שגדלו על החנות וזה עובר בין בני המשפחה. אני עוד מקווה שזה לא הסוף".

ה'קמפוס' במרכז העיר (צילום: באדיבות משפחת יששכר)

מה התוכניות להמשך?
"מבחינתי, אם בהנהלת הקניון ימצאו לי חנות קטנה יותר שבה אוכל להתפרנס בכבוד מבלי לשלם שכירות גבוהה מדי, אז אשמח להישאר, אבל כרגע זה לא המצב", אומר בני. "הלקוחות אמרו לי שהם מתכוונים לשלוח מכתבים להנהלה ולנסות להשפיע. נראה מה יוליד יום, חוץ מזה יש כל מיני רעיונות שעולים".

רם: "אנחנו בוחנים אופציות בירושלים, ייתכן שבאזור המרכז. החנות היא מוסד ירושלמי ותיק, וכיום, בעקבות תגובות של הלקוחות, אני מבין את זה יותר. זה מעלה את הסיכוי שאולי כן נישאר בעיר. אני מבין שהמוניטין הוא עוצמתי ואנחנו בוחנים כמה אפשרויות, אולי בירושלים, אולי בסביבת העיר. נשב, נחליט ונראה. כרגע, הכל מתערבב עם המצב הלאומי המטורף, עם האבל והעצב הלאומי ביחד עם הצרות האישיות והקשיים הפרטיים שמתערבבים. יחד עם זאת, אני בסוג של הודיה שהעסקנו והתפרנסנו יפה בכל התקופה. יש פה שילוב של רגשות ואנחנו חזקים".