נחלאות (צילום: Adiel lo)
נחלאות (צילום: Adiel lo)

בין נחלאות לבית הכרם – החיים הטובים בירושלים

שמח בחלקו - סיפור לשבת מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 10.11.17 18:51

כאשר יצא משה משערי כלא רמלה, הוא בקושי התגבר על החולשה והפחד שאחזו בו. אחרי שהתבשר על ההחלטה להעניק לו שחרור מוקדם הוא בכה בתאו, וחבריו האסירים התבוננו בו באהדה. למזלו כולם אהבו אותו בכלא, ולכן הקיפו אותו בגדר ביטחון מעובה, שמנעה ממנו חלק מייסורי המאסר. אחרי חמש שנים בכלא הוא תהה כיצד יסתגל לחיים בחוץ. לפחות יוכל ללכת עם חבריו בשכונה למשחק כדורגל של בית"ר ולקלל את הממסד. בשכונה קראו לו מושיקו אבל הוא לא אהב את הכינוי הזה. "משה" נראה לו יותר מכובד. הוא ידע שבשכונה עברו הפלילי מתקבל כדבר מובן מאליו. אחיו מאיר סיפר לו שכמה חברים חזרו בתשובה וכך ניצלו מ"עוני מחפיר". מאיר למד בתיכון חילוני והתהדר בעברית המשובחת שלו. הוא עצמו כבר עזב את השכונה ועבר לגור עם חברתו ענת בבית הכרם.

רק אימו הקשישה גרה עכשיו בדירה הקטנה בנחלת ציון, והיא קיבלה אותו בדמעות אבל לא ממש בשמחה. בעיניה ריצד איזה ניצוץ זר, ומשה חשד שהיא בוכה רוב הזמן ושהדמעות לא זלגו רק בגינו. הוא הציץ במטבח אבל הפתיליות הישנות עמדו שם כבויות וחסרות חיים. מאיר כבר סיפר לו שהיא לא מכינה אוכל, אפילו לא לכבוד שבת. הוא חלם על ממולאים מתובלים היטב, אבל מצא רק פיתה קצת עבשה. רווח לו כאשר יצא מהבית בדרכו למרכז העיר. איש בשכונה לא קרא בשמו והוא החליט ללכת לקולנוע סמדר שהיה אהוב עליו בימי נעוריו. הכניסה לאולם היתה מלאה באשכנזים מבוגרים, סיפר אחר כך למאיר. הסרט הצרפתי האנין לא קסם לו במיוחד, והוא עזב את האולם, ישב קצת במזנון ("אוכל של אשכנזים") וכל השולחנות היו מלאים באנשים שקופים וזרים, שחלקם דיברו בשפות זרות. משה טייל קצת בעמק רפאים. רוב העוברים והשבים היו דתיים אמריקאים ורק ב"פלאפל דורון" בפינת רחל אמנו ראה סועדים שהיו לרוחו וגם האוכל היה ביתי ומזרחי לעילא. אחר כך הלך ברגל העירה. נשבה רוח קלה וקרירה, שהשיבה את נפשו. הוא חזר לבית אימו ונרדם מיד. למצער לא יצטרך לקום למסדר בוקר, חשב. מושיקו נסיך הכלא הוא עתה אדם חופשי, ושום דבר בעולם לא יחזיר אותו לפשע.

נחלאות (צילום: Adiel lo)

נחלאות (צילום: Adiel lo)

הוא התעורר בשעת צהריים חמה, בהה בשמים הכחולים וניסה להבין מדוע לא חדרה אליו אפילו קרן אור אחת של שמחה אמיתית. משה ניסה לשוחח קצת עם אימו, אבל נענה רק בכמה הברות מעורפלות, חלקן בעברית ויתרן בערבית. כאשר פנה לצאת היא קראה אחריו ברהיטות מוחלטת: "משה, אל תצא עם פושעים מהשכונה. לך קצת אל אחיך מאיר". הוא נדהם מהשינוי המוחלט בטעמה. אמא נשמעה שפויה לגמרי סיפר למאיר בטלפון, ובכל זאת היא שוברת את לבי. מאיר נאנח. הוא ידע שרגעים כאלה של שפיות מפוכחת הם נדירים, ושרק לעתים רחוקות מאוד הם מפציעים ממקום עמום בתודעתה. האם היתה בעבר פיקחית ושנונה, ולכן ערפול החושים שלה ברוב שעות היום דיכא אותם עוד יותר. משה נסע לאחיו באוטובוס ונפעם משפע הירק שאופף את שכונת בית הכרם. בדירתו של מאיר התקבל בחמימות, וחיוכה של ענת היה שובה לב. הוא צפה איתם בטלוויזיה כל הערב, אבל דחה את ההזמנה ללון בביתם. הוא התכונן נפשית ליום של חיפוש עבודה, וחשש שהביתיות תסיט אותו ממטרתו.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

 

הוא נכנס לכמה מסעדות וחנויות, אבל נדחה בכל מקום. "חלק מסרבים לדבר איתי על עבודה כיוון שאינם מכירים אותי", חשב, "והיתר מפנים עורף דווקא משום שהם מכירים אותי". חמיצות דוחה עלתה בפיו, ועיניו נשארו מקובעות ואטומות, כאילו היה עיוור. כך היה עד שדודנו עזרא יצא לקראתו מאחת המסעדות, ואחרי שיחה קצרה הציע לו עבודה. הוא נשאר שם כמה חודשים, העמיס ופרק סחורות, והלקוחות אהבו אותו. משה שמח להרוויח קצת כסף, שאולי יעזור לו לעזוב את בית אימו. בחודש הרביעי לעבודתו הוא התעלף בחנות, והובהל לבית החולים. עזרא אמר למאיר, שמשה סובל מתת תזונה. הדודן עזרא ומאיר דאגו מאז שמשה יאכל ארוחה חמה בכל יום. משה התאושש, והחיוך המצודד חזר לפניו.

באחד מימי שישי בצהריים הציץ מישהו בחלון הגדול ומשה זיהה מיד את כלאי יוסף אדרי, רשע מרושע עם קסם אישי לא מבוטל. חיוכו כבש את החלון כולו, והוא כמעט פנה והלך עד שנמלך בדעתו ונכנס פנימה. משה נפל ברוחו. הוא ישב לרגע בפינת המסעדה, ונעץ את עיניו בעוברים והשבים, שמיהרו לסיים את הקניות לשבת. הוא שאב קצת ניחומים מהבהייה שלו בחלון עד שידו של כלאי אדרי נחתה על כתפו קצת בכבדות. אדרי ישב לידו מבלי שהוזמן, ואמר למשה שהוא רזה מאוד מאז שעזב את הכלא. "היה לך גן עדן אצלנו, מושיקו" אמר בקולו הגבוה. משה לא ענה, ואדרי הרים את סנטרו של האסיר לשעבר וממש אילץ אותו להציץ בעיניו הירוקות. רוב הסועדים הפסיקו לאכול ונעצו מבטים סקרניים בשניים. משה ביקש מאדרי לעזוב אותו לנפשו, אבל הסוהר לא התרצה. הוא שלף את אקדחו מחגורתו הצבאית והניח אותו בנחת על השולחן. כל יושבי המסעדה הסתכלו בהם בדממה מוחלטת. האקדח הגדול הרתיע אותם, חרף העובדה שאדרי וקורבנו ישבו עכשיו בשקט. משה, שהכיר היטב את אדרי, הבין שחייו בסכנה. הנינוחות שעטפה אותו מאז שהתחיל לעבוד עם דודנו עזרא פינתה את מקומה לתחושה ברורה של פאניקה איומה. או שאגיב ואז אדרי יהרוג אותי, חשב משה, או שאשב כאן כמו זומבי ואשקע בדיכאון ממושך שיוביל אותי לבית משוגעים, שאיננו טוב בהרבה מהכלא. משה קם, שפך על הכלאי צלחת של מרק שעועית מהביל, ונמלט מהמקום. אחרי שדעכו זעקות השבר של אדרי הוא עזב לאיטו את המסעדה, מנסה לשמור על כבודו ככל הניתן. הוא לא שב אליה, ובמשך חודשים ארוכים משה המשיך לעבוד בשלווה יחסית.

כאשר אדרי חזר למסעדה מקץ חודשים רבים, הוא לא דיבר הרבה. הוא ירה מיד במשה ונמלט מהמקום. משה נפצע קשה אבל לא מת מפצעיו. עזרא אמר לו שאדרי לא ישוב עוד למסעדה. מקום העבודה שלו נשמר וכדרכו בכל מהלך חייו הוא היה מוקף בשוחרי טובתו. הנכות הקלה שממנה סבל לא הפריעה לו במיוחד, והוא היה שמח בחלקו.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר