אז כן, מלחמה. אני אנתק עצמי מהילדים, חברים, אנשים שנמצאים בתוך משהו שנראה מרחוק, משחק פלייסטיישן של קרבות שתוצאתם חיים או מוות.
עולם הפנאי צריך למצוא את דרך לשרוד, אם בלהמציא עצמו מחדש, אם בהרדמות עד לחזרה לשגרה בטוחה. הניצחון של החיילים שלנו יהיה לחזור הביתה למדינה קיימת ולחיים מאושרים ולא ל"דיכאון" וזה לא קל לקיים בזמנים אלו.
אני צופה שעסקים במתחם התחנה בירושלים יעברו מספר שינויים והתאמות כדי לצמצם הפסדים וישרדו את התקופה. התפריטים שלהם יותאמו באופי ובמחירים כדי לשמור על קהל מבלים רב ככל האפשר. תמצאו התחדשות בחיי הלילה שיציעו חלקם.
התעוררות אמיתית, צפויה לנו אחרי המלחמה, בסוף החורף לקראת אפריל.
עד אז, ממליץ לירושלמים לא לוותר על יציאה סולידית, ארוחה רומנטית, מפגש משפחתי באחת מהמסעדות או בתי האוכל הירושלמים. גם לנפש וגם לטובת כלל החברה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בינתיים, אנחנו כקהילה ירושלמית, כישראלים, כעם שחי בארצו, מקשיבים כל בוקר או ערב לקריין שמספר על עוד לוחם, ילד, אח, אבא, בן זוג שנהרג בלחימה. והלב נשבר כל יום מחדש. קשה מאוד לשים את הדבר הזה בצד ולהמשיך לחיות או לצפות מהקהילה לחזור לחיים רגילים, קולנוע, מסעדה, בילוי.
לדעתי זה הזמן לקרוא לירושלמים לצאת לפאב או לברים קטנים, לפגוש אנשים, לשמוע מוזיקה עם משמעות. לא לעולם של חגיגות אלא לעולם חברתי. אם היה מזג אויר חם הייתי משקיע במעגלי שירה, אבל חברים, זה הזמן לצאת לדבר. לצאת להיפגש, לחדש קשרים חברתיים ולא להישאר מול המסך. סיימתם לעבוד, לכו תפגשו חברים של פעם, חברים חדשים, זו הדרך להחזיר את החיים למסלול.
- הכותב הינו מנהל מתחם התחנה
