חורף 2013. אנחנו יושבים באחד הברים בירושלים. אחת מהחבורה מגיעה באיחור. כששאלנו מה קרה, היא סיפרה שבדרך, ברחוב הנביאים, כמה חרדים ירקו לכיוונה. זה לא היה עניין של צניעות – ואיך בכלל נרמלנו שוב את הרעיון שמישהו רשאי להחליט לאישה מה ללבוש? – וזה לא היה עניין של הלכה. זה היה שוביניזם עטוף בסיסמאות, שהוטמע אצל נערים שחונכו כך. התלבטנו אם להתלונן, אם לעשות משהו. חשבנו ללכת לחפש אותם. חשבנו לפנות למשטרה. ובסוף ידענו שפשוט אין מה לעשות.
השבוע, כשהופיעו התמונות מבני ברק – שתי חיילות שנאלצות להימלט ממרחב ציבורי שכבר מזמן אינו נשלט בידי החוק – חזרתי לרגע ההוא. כי זה אף פעם לא מתחיל באירוע גדול. זה מתחיל ביריקה שאף אחד לא באמת מטפל בה. זה ממשיך בשלט שמסמן למי מותר ללכת ואיפה. זה מתפתח להערות, ללחצים, להדרה. וכשלא עוצרים את זה בזמן, זה מגיע גם לאלימות גלויה. ולאלימות הזו כבר יש אליבי, כתוב שנים מראש, שמלווה בנרמול ה"למה לא דיברו איתנו מראש".
בירושלים, לצערנו, אנחנו מכירים את המאבק הזה היטב. מעטות הנשים שלא חוו אפליה רק בשל היותן נשים: משלטים לא-חוקיים שאינם מוסרים, דרך השחתת פרסומות שבהן מופיעות נשים, ועד הפרדות במרחב הציבורי ובהופעות. הדרה ופגיעה בנשים במרחב הציבורי אינן רק כלי שוביניסטי; הן כלי לערעור הממסד הציבורי. הן אמצעי לקבוע מי בעל הבית בניהול החוק במדינה. וההיסטוריה של המאבקים הללו בירושלים מלמדת שניהול מאבק נחוש משתלם: הציבור הליברלי בירושלים הוכיח בעבר שאפשר להתנגד – ואף לנצח.
ירושלים עוד לא בני ברק. לא משום שאין בה קיצוניות או רוב חרדי, ולא משום שאין בה מתחים. אלא משום שהמאבק על אופייה טרם הוכרע. עדיין מתקיים בה חיכוך אמיתי בין תפיסות עולם, ולעיתים גם דיאלוג בריא והכרחי. וכמו שכל ירושלמי יודע, מה שמתרחש בירושלים מתגלגל מהר מאוד לכל ישראל.
ולכן, אני שמח להציג בפניכם סיבה מספר אינסוף ואחת לחזור לגור בירושלים: את מערכת החוק מעצבים בי-ם, לא בים.
דמוגרפיה איננה גזירת גורל. היא תוצאה של החלטות: של מי שבוחר להישאר, של מי שבוחר לעזוב, ושל מי שמבין שלגור בירושלים אינו רק עניין של איכות חיים, אלא עמדה אזרחית. נכון, משרדי הממשלה בעיר ריקים מדי מקולות ליברליים שעזבו לאורך השנים. די לחשוב על עובד מדינה שנוסע מדי בוקר מעיר אחרת לירושלים כדי להבין שהיכולת שלו להתמודד עם הנעשה במשרד מתחילה מנקודת פתיחה מוחלשת: איך אפשר לעבוד כשהיום מתחיל בפקקים ובשחיקה? עצם המגורים בקרבת מוקדי קבלת ההחלטות הוא מרכיב מהותי בשינוי פני החברה בישראל.
מתן סגל (צילום: אלבום פרטי)
רוצים להישאר מעודכנים?
חזרתו של הציבור הממלכתי לירושלים, ובפרט למשרדי הממשלה, היא תנאי לשינוי עמוק בחברה הישראלית. הדרך למנוע את האירוע הבא נוסח בני ברק מתחיל כאן, בבירה.
האירוע בבני ברק הוא עוד נורה אדומה בשרשרת נורות אדומות שמהבהבות כבר יותר מדי זמן. לא כדי לייצר השוואות פשטניות, אלא כדי להבין תהליך: כאשר שוביניזם מקבל לגיטימציה במרחב הציבורי אחרי שנים של מתן הנחות; כאשר הדרה הופכת לשגרה; וכאשר אלימות מוסברת במקום להיות מגונה, זה סימן שהמאזן הופר.
ירושלים עדיין לא בני ברק. עדיין יש בה ריבוי. עדיין יש בה מאבק. עדיין יש בה אפשרות להפוך את הגלגל.
והפיכת הגלגל איננה עניין עירוני בלבד. אם נצליח להבטיח כאן מרחב ציבורי שוויוני, פתוח ומאפשר, אך כזה שאינו מוכן לקבל הדרה בשם "ההתחשבות", תצא מכאן אמירה ברורה לכל המדינה, ויתחזק מחדש עקרון השוויון בפני החוק. ואם לא? התסריט של 2013, שחזר ב-2026, ישוב גם ב-2030 ביתר שאת.
הגיע הזמן שהציבור הממלכתי יחליף תקליט. במקום להסתפק בסיסמה "כי מציון תצא תורה", נאמר: "כי מציון תצא תרבות דמוקרטית ליברלית ענפה".
כל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו על התהליך: איך אפשרנו יריקות על נשים ב-2013? איך אנחנו מתמודדים עם אירועי בני ברק של 2026? ואיזו ישראל נרצה לראות ב-2036? התשובה היא אחת: חוזרים לירושלים.
ירושלים עוד לא בני ברק, אבל היא עלולה להידמות לה אם לא נפעל אחרת. אם נוותר עליה, מדינת ישראל תוותר על הרבה יותר מעוד עיר. אבל אם נאבק על אופייה של ירושלים, נוכיח שהמרחב הציבורי בישראל אינו הפקר, לא בשמירה על החוק, ובוודאי שלא בהכלה של שוביניזם. ואז אולי נראה את המטוטלת מתחילה לשנות כיוון.
- מתן סגל הוא פעיל חברתי, אוהב ירושלים שמסרב להרים ידיים
נ
מה לעשות שהם מיתרבים כמו שפנים וצריכים את הציבור החילוני הליברלי שיהיה את מי לחלוב.הצעירים לא עוזבים סתם את העיר.הדיור יקר שבת כמעט סגורה .אדון לאון יכול להתרברר עד מחר עם הארועים הפתוחים בשבת.כל מה שפתוח לא מתאים לציבור הקשיש וגם אם כן אין תחבורה ציבורית בשבת.לאון מלקק לחרדים.
אחד מפה
הציבור הממלכתי באמת הוא דווקא הציבור המסורתי, שמאזן בחוכמה ובצניעות ובלי מניפסטים מפוצצים חיבה לשמירת מצוות עם דרך ארץ, לצד חיים בחברה המודרנית, ויחד עם זאת – רצון לאחד בין כל הקצוות של עם ישראל.
הציבור שהכותב מתייחס אליו כמי שאמור להציל את העיר והמדינה הוא דווקא ציבור סקטוריאלי וקיצוני, חסר סובלנות מינימלית, שהולך ומקצין (שלא לומר מתחרפן) ככל שאחיזתו במוסדות המדינה נשמטת. לא סתם הם זוכים לכינויים בנוסח "נטורי קפלן". בנוסף לכך כל ניסיון לבטא משהו ממסורת ישראל ישר מתוייג אצלם כ"הדתה".
המסביר
זה כל-כך שיח שמאלני, גם של הכותב וגם של המגיב "נ"(כשל?): קודם כל מטילים מיסים כבדים וגובים מהציבור סכומי עתק, אחר כך מגדירים קצבאות ומחלקים ביד רחבה, בהמשך מעודדים את "כולם" לנצל את "ההטבות הסוציאליות", ובסוף מתרעמים על כך ש"אנשים מהסוג הלא נכון" מנצלים את זכותם לקבל קצבאות, לרוב בלווית שלל השמצות גזעניות ומעמדיות מגעילות.