לעיריית ירושלים יש יותר כוח ממה שהיא טוענת

העימות החריג בין הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לבין הוועדה המחוזית מסמן (אולי) נקודת מפנה חשובה. לראשונה מזה שנים, בעיריית ירושלים אומרים בקול רם את מה שרבים מתושבי העיר אומרים כבר זמן רב: מדיניות המגדלים משנה את ירושלים באופן שפוגע באופייה. זו התפתחות מבורכת.

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

אבל אם העירייה באמת סבורה שהוועדה המחוזית מקדמת מדיניות תכנונית הרסנית, היא לא יכולה להסתפק בהודעות לתקשורת או בחרם על דיונים. עליה להשתמש בכלים שהחוק כבר מעניק לה.

אחד הכלים החשובים ביותר הוא סעיפים 77–78 לחוק התכנון והבנייה.

סעיפים אלו מאפשרים למוסד תכנון להודיע על הכנת תוכנית חדשה, ובמקביל לקבוע תנאים זמניים שימנעו מתן היתרי בנייה הסותרים את התכנון המתגבש. מטרתם פשוטה: למנוע מצב שבו מאשרים פרויקטים בלתי הפיכים בזמן שמגבשים חזון תכנוני חדש.

חשוב לדייק שסעיפים 77–78 אינם מעניקים לעירייה זכות וטו על כל תוכנית מחוזית. כאשר מדובר בתוכנית שבסמכות הוועדה המחוזית, גם הסמכות לפרסם את התנאים הזמניים נמצאת בידי הוועדה המחוזית. אולם לעירייה יש יכולת להכין תוכנית חלופית, להניח אותה על השולחן ולדרוש כי עד להשלמתה לא יאושרו פרויקטים שיסכלו אותה. והכי חשוב, זו לא תיאוריה משפטית.

ירושלים כבר השתמשה בעבר בסעיפים 77–78. במסגרת הכנת תוכנית המתאר העירונית 16000 פורסמו תנאים שהגבילו היתרי בנייה באזורים שונים עד לגיבוש התוכנית. גם במתחם קדמת גונן נעשה שימוש במנגנון במסגרת קידום התחדשות עירונית.

גם ערים אחרות השתמשו בכלי הזה. בתל אביב–יפו, למשל, הופעלו סעיפים 77–78 כדי להגן על המרקם ההיסטורי של יפו בזמן שהוכנה תוכנית חדשה. התנאים הזמניים הגבילו גובה בנייה ומנעו הקמת מבנים שהיו פוגעים באופי המקום עד להשלמת התכנון. באותו אופן השתמשה העירייה במנגנון גם לשימור בתי באר היסטוריים ולמתחמי התחדשות עירונית נוספים.

כלומר, מדובר בכלי תכנוני מוכר, מקובל, ובעיקר כזה שכבר הוכיח את עצמו.

לכן נשאלת השאלה המתבקשת: אם עיריית ירושלים באמת מאמינה שמדיניות המגדלים שגויה, היכן התוכנית החלופית?

במשך שנים שמענו שוב ושוב את ראש העיר מתגאה במגדלים החדשים של ירושלים. המגדלים הוצגו כהוכחה להתפתחות העיר וכסמל לקדמה. גם מהנדס העיר היה בין מובילי התפיסה הזו. כעת, כאשר הביקורת הציבורית הולכת וגוברת, אותם גורמים מציגים את עצמם כמגיני ירושלים מפני הוועדה המחוזית.

יש בכך לא מעט אירוניה, אבל אם אכן חל שינוי אמיתי בתפיסה, יש לברך עליו.

כעת הגיע הזמן לעבור ממאבק פוליטי למדיניות תכנונית. העירייה צריכה להכין תוכנית כוללת שתגדיר כיצד ירושלים צריכה להיראות בעשורים הקרובים: מגבלות גובה, רחובות עירוניים רציפים, חזיתות מסחריות פעילות, שימור קווי הנוף, עידוד בנייה בקנה מידה אנושי ותכנון המותאם לאופייה הייחודי של העיר. ובעיקר, להציג אלטרנטיבה.

ארי אושר פרי-צדיק (צילום: אלבום פרטי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אני כבר כתבתי הרבה על כך שהוויכוח איפה לבנות מגדלים בעיר הוא ויכוח שקרי. האלטרנטיבה האמיתית היא בנייה מרקמית: בנייה צפופה, נמוכה יחסית, עם עירוב שימושים, רחובות חיים, מסחר מקומי וחצרות פנימיות. זוהי גם הגישה שאפיינה את ירושלים במשך מאות שנים.

בניגוד לדעה הרווחת, צפיפות אינה נמדדת בגובהו של הבניין הגבוה ביותר, אלא במספר יחידות הדיור ובשטחי הבנייה על כלל המתחם. במקרים רבים, תכנון מרקמי איכותי מסוגל להגיע לצפיפויות גבוהות מאוד, תוך יצירת רחובות נעימים יותר, מסחר חזק יותר, תחזוקה זולה יותר ואיכות חיים גבוהה בהרבה.

זו לא רק עניין אסתטית, זאלא עניין של כלכלה עירונית, של חיי רחוב, של עסקים קטנים, של בטיחות, של תחושת שייכות ושל איכות החיים של כל תושב בעיר. לכן המאבק הנוכחי בין העירייה לבין הוועדה המחוזית לא צריך להסתכם בשאלה מי אשם במגדלים שכבר אושרו. הוא צריך להיות הרגע שבו ירושלים מחליטה סוף־סוף איזו עיר היא רוצה להיות.

אם העירייה באמת השתכנעה שמדיניות המגדלים שגויה, עליה להפסיק להסתפק בהתנגדויות נקודתיות ולהוביל חזון תכנוני ברור. להכין תוכניות חלופיות, להשתמש בכלים שהחוק מעניק לה, ובהם סעיפים 77–78, ולהציג מודל עירוני טוב יותר.

ירושלים צריכה לשכונות טובות יותר, והציבור הירושלמי ראוי לא רק לשמוע למה תוכנית מסוימת אינה טובה, אלא לראות חזון ברור למה כן.