מאז ה-7 באוקטובר ימים קשים עוברים על מדינת ישראל בכל תחום. אני כמובן אכתוב על "הביצה המקומית" – על הפועל ירושלים שלנו, כשלצד הימים הנוראיים והבשורות הקשות מדי יום על נפילת חיילנו, החיים עדיין ממשיכים לצד המלחמה.
בימים כתיקונם, ההודעה ששחררה (שלא בימי מלחמה היינו קוראים לזה 'פצצה') הפועל ירושלים בצהרי יום שישי האחרון, על הישארתו של אלכסנדר דז'יקיץ' בסרביה בשל "סיבות אישיות" היתה מכה בתדהמה את עולם הכדורסל, בטח כשלאחריה הגיעו ידיעות על כך שהמאמן עשוי לעזוב את המועדון, אבל בימים טרופים אלה אנחנו כבר פחות מופתעים, כי כפי שכבר למדנו מהעבר (קורונה, שומר החומות) – הכל יכול לקרות בישראל.
החיים בישראל, על אחת כמה וכמה בחודשיים וחצי האחרונים, מורכבים, בוודאי לאדם זר לא מקומי המתקשה לחיות תחת שגרת אזעקות. אז נכון שירושלים לא חווה הרבה אזעקות, אבל זה עדיין מבהיל, בטח את מי שלא רגיל לכך. כן, גם את אלכסדר דז'יקיץ', שנכון לעכשיו עשוי לצערי הרב לעזוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
המצב הוא כזה: האזעקה האחרונה בירושלים לפני כשבוע וחצי גרמה למאמן הסרבי לחוש שבטחונו מוטל בספק, וכשהוא למוד מלחמות כסרבי – זו סיטואציה לא נוחה, שמזכירה לו דברים שהיה מעדיף לשכוח.
בשיחות האישיות שהיו לי איתו, המצב בארץ השפיע על מצב רוחו. ממה שאני מבין – בהפועל אין רצון לפרק את החבילה, בטח עם מאמן דומיננטי ומצליח כמו דז'יקיץ'. בהפועל לא רוצים לראות את הקבוצה מתפרקת כפי שקרה לה בימי הקורונה או ב'שומר החומות', כשהזרים ברחו.
הפועל, להבנתי, תיתן פרק זמן מסוים המוערך בשבועיים-שלושה כדי לראות איך העניינים מתפתחים ואם יש סיכוי לחזרתו של המאמן המצליח לישראל. בינתיים, עוזרי המאמן יתפעלו את העסק. זו סיטואציה לא בריאה, אבל על כולם להבין שאנחנו נמצאים במלחמה ולא במצב שגרה, ככה שאי אפשר לשפוט אף אחד, וכל כל אחד מגיב ומקבל את זה אחרת. כולי תקווה שהדברים יסתדרו ונראה את המאמן חוזר לארץ בקרוב, כי אף אחד במועדון לא רוצה לאבד מאמן מצויין, בטח כשהקבוצה פתחה את העונה באירופה בצורה טובה מאוד.
