שחקני הפועל ירושלים חוגגים (צילום: עמוד הפייסבוק הרשמי של הפועל ירושלים)
שחקני הפועל חוגגים (צילום: עמוד הפייסבוק הרשמי של הפועל ירושלים)

דעה | ארבע דקות בגן עדן: רגעי הקסם בדרבי הירושלמי

אין דרך הגיונית או מקצועית לתאר את מה שקרה על הדשא בטדי בין הדקה ה-88 ל-92 בדרבי הירושלמי, כשגם מה שקרה קודם לכן כבר פחות רלוונטי. אז מה כן רלוונטי? ספירה לאחור וקריאות "יאללה הביתה" מרגשות לאוהדים בצהוב | טור דעה

פורסם בתאריך: 5.2.24 19:50

אין דרך הגיונית או מקצועית לתאר את רגעי הקסם שקרו בין הדקה ה-88 ל-92 בדרבי הירושלמי, ולכן נתמקד בהשלכות המגה-מרגשות: ספירת 10..9.. בדרך לשליחה צוהלת של היציע הצהוב הביתה, לצד האקסטזה המטורפת על כר הדשא שכללה ריקודי ניצחון, הנפת אדליי אדבאיו על הכתפיים ושירה משותפת של השחקנים עם יושבי היציע האדום והריק מדי, וכמה חבל שרק פחות מ-3,000 אדומים היו עדים למשק כנפי ההיסטוריה.

הקריקטורה שתלו אוהדי היריבה העירונית עם השאלות המתריסות בסגנונם העילג: "תגיד, אתה אוהד בית"ר? למה יש עוד קבוצה בעיר?", קיבלה מענה עוד לפני השריקה הראשונה עם השלט מאיר העיניים באדום זרחני 'אני מקטמון ויש עלי פזמון', שמוקם בדיוק מעליה. בדיעבד, זה היה כלום לעומת המענה המתוק והמנצח רגע לפני השריקה האחרונה.

עד שפיית הקסמים האדומה נחתה בטדי, הבשורות שהביא עמו הדרבי החלש הזה היו די עצובות. בית"ר, נטולת יוסי אבוקסיס, התנהלה כעדר ללא רועה ונשענה על הברקות רגעיות של עדי יונה וירדן שועה, בעוד הפועל, כמו יותר מדי פעמים העונה – לא ידעה לקחת. ככה זה כשאתה משתק את איינאו פרדה בין שני הבלמים ושולח את נדב נידם, חוזר – נדב נידם – לשחק כקשר התקפי מאחורי החלוץ, מה שפגע בשחקן ובמקביל עיקר את יכולותיו ההתקפיות של סדריק דון. במילים אחרות – היצירתיות הבונקריסטית של זיו אריה פשוט לא יודעת גבול.

כבר למדנו שהמאמן באדום צריך לספוג כדי לשלב את הכלים ההתקפיים שלו במגרש, ואפשר רק לדמיין מה היה קורה לו הקונספציה היתה לתקוף את השער כבר מהדקה הראשונה מבלי לבזבז מחצית שלמה (לפחות) על הגנה.

ואפרופו תגובות מאוחרות ולא קשורות, כאן המקום להתייחס לפרץ השטויות הבלתי נשלט שנפלט בפעם המי יודע כמה מפיו של הקואץ' אחרי מהפך היסטורי והיסטרי, שהזכיר את השדים האדומים המקוריים בגמר ליגת האלופות ההוא מול באיירן מינכן. החל מ'בגדול זה היה משחק של תיקו', עבור בתיאור המערכים המופרכים – עיין ערך 3-1-6 (מה זה בעצם ומאיזה ענף נלקח?) וכלה בביקורת הבלתי נגמרת על עידן דהן הכישרוני, שאליבא דמאמנו "עושה פעולות ילדותיות".

סלח לי מאוד אדוני המאמן, אבל מי שמתנהל וחושב כמו מאמן נוער, ומסוגל לשים את אותו שחקן בארבע פוזיציות שונות במהלך העונה (שלא לדבר על שינוי של 3-2 עמדות תוך כדי משחק, הגורמות לכל שחקן, טוב ככל שיהיה, סחרחורת יזומה), אל לו להלין על פעולות ילדותיות.

אבל אם כבר פעולות ילדותיות, כמה כאלה היו אמש מנת חלקו של עומר אגבדיש, שאיבד כדור בשלומיאליות ויצר בור בהגנה שהוביל למתפרצת המיותרת ולשער היתרון הצהוב. וכדי להוסיף חטא על פשע, הוא עשה את כל הדרך חזרה לרחבה רק כדי לאפשר ליונה לעבור אותו שוב בדרך לשיגור הכדור לרשת. ומה עם מיודענו תומר אלטמן, שממשיך יותר מדי פעמים להביט בכדור על תקן צופה ולא לתקוף אותו כמצופה משחקן פעיל במגרש? מדוע אליהם האיש על הקווים לא בא בטענות?

 

 

בפועל, עידן דהן סחרר את צד שמאל של הגנת בית"ר, דחף כל העת קדימה, חשב התקפה אך לא התבייש לעשות הגנה, והתכבד בצדק בשער השוויון. הוא חייב להיות על המגרש בכל הרכב אדום, ויפה שעה אחת קודם. ואולי בכלל האסטרטגיה של זיו היתה לשעמם ולהרדים את מיגל סילבה עד כדי כך, שבפעם הראשונה שיידרש לקלוט כדור פשוט סטייל הדרדל'ה של מתן חוזז, הוא יחמוק מבין אצבעותיו לרשת? אם כן, קבל את התנצלותי קואץ', אתה גאון.

עכשיו חייבים לדבר על משטרת ישראל, או ליתר דיוק מה שנשאר ממנה. זה התחיל בחסימת המעבר הרגלי של אוהדי הפועל (להזכירכם – הקבוצה המארחת) ליציע המזרחי. "חסמו את הקיר, זה לא אנחנו", הסבירה לי בעיני עגל שוטרת צעירה, שקיבלה מיד חיזוק מביך משוטר מנוסה יותר. על השאלה האם מדובר בחסימה לא חוקית מתנת רוח הקודש היא לא ידעה לענות, אבל בפועל מי שלבש אדום ורצה להגיע למחוז חפצו נאלץ לעשות הקפה רצינית שלא היתה מביישת מסלול אתלטיקה סמי-אולימפי.

בפנים, הביזיון הגדול נמשך עם פיצוץ רימון עשן צהוב ביציע האדום. איפה הייתה המשטרה? כנראה שגם כאן 'זה לא אנחנו'. בדרך לאוטו, בזמן שלא מעט ילדים אדומים חשים מאוימים מהקהל הצהוב, שעצבני ואלים מטבעו גם כשקבוצתו לא מפסידה בדרבי, עצוב לראות קומץ שוטרים שבמקום לשמור על הסדר מתבאסים בינם לבינם מהתוצאה. אין לנו בעיה שאתם אוהדי בית"ר (אם כי משתתפים בצערכם), אבל גם אין שום סיבה שישלמו לכם לחינם. למקרה ששכחתם (ובזמן שפוצצתם במכות ילדים תמימים במשחק מול באר שבע בטוח שכחתם), אתם כאן כדי לדאוג שכולם יחזרו הביתה בשלום. בהקשר זה, שאפו גדול לעושים במלאכה על חולצת המחאה המתבקשת כנגד אלימות משטרתית.

ולסיום, בנימה אישית לצד היסטוריה פרטית: אני אור בוקר, בן 39, זוכר עד היום איך אלון חרזי 'דפק' לי את הבר-מצווה ב-15 לנובמבר 1997 עם נגיחת שוויון מקרוב ו-1:1 בדרבי בדיוק ביום בו עליתי לתורה. את 'דרבי-יאהו' החמצתי בשל מחויבויות קודמות, וזו הפעם הראשונה בחיי שזכיתי לראות בלייב ניצחון ליגה אדום בדרבי ירושלמי. כמה טוב ואיזה כיף שבכורתי שי בת ה-10 ואחייני דניאל בן ה-9 זכו לחוויה המדהימה הזו הרבה קודם. ורק על זה, זיו היקר, מגיעה לך תודה גדולה מכל הלב. יאללה הפועל.

 

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר