עונה אחר עונה, וזו הפכה להיות כבר מסורת, הרגילה אותנו הנהלת הפועל ירושלים לשליפה של אסים מהשרוול לקראת רגעי ההכרעה. השנה, באופן מפתיע (או שבכלל צפוי – תלוי את מי שואלים), הצליחה הפועל ירושלים לחזק את הקו הקדמי שלה בלא פחות משני ישראלים מצוינים (כן, גם אם נמרוד לוי מציג יכולת בינונית למדי מאז שהצטרף לסגל).
ההחתמה של אלכס טיוס, שיכול לתת מענה מצוין לדלילות של הקבוצה בעמדה מספר 5 (ועוד כישראלי), משמעותית הרבה יותר, בשל חוסר הוודאות סביב חזרתו של זאק הנקינס והפציעה של גבי צ׳אצ׳אשווילי, שסיים כידוע את העונה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם בהנקינס עסקינן, ראוי לטעמי שהנהלת המועדון תתיר את חוזהו. הקבוצה צריכה להפסיק ולנהוג בכפפות של משי עם שחקנים (ואנשי צוות, כדוגמת דז׳יקיץ׳) שלא מוכנים לחזור לארץ בעקבות מצב ביטחוני כזה או אחר. אני מבין את דאגתם של אותם שחקנים ואנשי צוות לחיים במדינה שמנהלת מלחמה, אבל שום קבוצת כדורסל ששואפת להיות מובילה ברמה אירופית לא יכולה לתת אשראי מוגזם של היעדרויות וחוסר ודאות. נמשיך ונעקוב.
בנושא אחר, למרות שהדבר עלה בטור הדעה הקודם, ההפסד המתסכל והמיותר לעירוני ר״ג הפצועה והחסרה מחייב לתת מעט יותר דגש על ההגנה, או האין הגנה, של הקבוצה. אני רוצה לשים את האצבע על גורם מרכזי לתופעה-והוא ניהול המשחק של יונתן אלון. טענתי בעבר (ואני טוען גם היום) שבסיטואציה שנוצרה הוא האיש האידיאלי לתפקיד, בהיכרו את סגנון המשחק של הקבוצה וחומר השחקנים שבנה המאמן הסרבי. למרות האמור לעיל, נדמה כי אלון לא משכיל לקחת פסקי זמן כאשר אלו נדרשים ומתבקשים, כשכל קבוצה שמשחקת בארנה קולעת כמות נקודות שבימי דז׳יקיץ׳ היו נראים דמיוניים.
הסגל של הפועל ירושלים מורכב משומרים מאוד אגרסיביים, וראוי שאותם שחקנים, ששיחקו הגנה מדהימה לפני עזיבתו של הסרבי, יראה מעט מאותה היכולת גם כשהוא כבר לא כאן. כשחצי גמר הגביע והפלייאוף נמצאים ממש מעבר לפינה, הידוק ההגנה הוא הפתרון היחיד שיכול להיות ההבדל בין עונה שמסתיימת עם טעם מעט מתוק, לבין עונה שביעית ברציפות בה הקבוצה שנחשבה לא מזמן לשנייה בעוצמתה במחוזותינו, נגמרת עוד לפני גמר הפלייאוף.
