אפתח בגילוי נאות. כבר מספר שנים שאני עוקב אחר הקריירה של חניאל שוקמן ואחר סצנת הג'יו ג'יטסו המקומית, וההזדמנות הזו, לראיין את אלוף העולם (לשנת 2024) ואחד הספורטאים המבטיחים שיש לישראל להציע, יצרה בי גל של ציפיות. כשקבענו להיפגש במרכז הספורט של ימק"א, שם ממוקם מועדון הג'יו גי'טסו 'אטוס' בו הוא מתאמן, סיפר לי חניאל שהוא פצוע ולכן לא אוכל לצפות בו מתאמן עם יתר חבריו לנבחרת. יומיים מאוחר יותר, כשנכנסתי למועדון, הופתעתי לגלות שהוא לא נוכח. "חניאל בחדר הכושר," הסביר לי פביו שוקמן, מייסד המועדון ואביו של חניאל, "זה ממול". כשמצאתי את חניאל כמה דקות לאחר מכן, מדווש על מכשיר האופניים, הוא חייך אליי. "תן לי עוד עשר דקות, אני רק צריך לסיים פה." תהיתי בקול כיצד זה מסתדר עם הפציעה הקשה ברגל, והוא חייך שוב. "אתה יודע, בכל זאת צריך להתאמן".
דקת השיחה הזו תמצתה היטב את התחושות שליוו אותי לאורך כל השעתיים שישבנו יחד. חיוך גדול ותשוקה אינסופית לעבודה קשה ולג'יו ג'יטסו בפרט. מאוחר יותר, כאשר ביקשנו לצלם אותו במבט רציני הוא צחק. "הולכים להסתלבט עליי פה. אנשים רגילים לראות אותי מחייך ועכשיו להצטלם ככה עם פרצוף רציני…"
אבל שהחיוך הרחב לא יטעה אתכם. מדובר באחד מלוחמי הג'יו ג'יטסו הקטלניים שצמחו כאן. חניאל שוקמן, או חני, כפי שמכנים אותו קרוביו, הוא רק בן עשרים ואחד וכבר הספיק לצבור שורת הישגים שלא היתה מביישת את גדולי הספורטאים בעולם. בשנה האחרונה הוא הספיק לזכות בשלל מדליות בתחרויות בינלאומיות, כאשר גולת הכותרת היא הזכייה המרשימה במדליית הזהב באליפות העולם של איגוד JJIF, האיגוד העולמי הרשמי. "בסוף 2022 אמרתי לאבא שלי שלא יכולה להיות לי שנה יותר טובה מבחינה מקצועית," הוא מספר. "ואז הגיעה שנת 2024." הישגיו המרשימים, הן בזירה הישראלית והן בזו הבינלאומית תפסו תשומת לב מיוחדת ולכן לא פלא שבינואר זכה בתואר ספורטאי השנה של איגוד 'אילת' (האיגוד הישראלי הרשמי לספורט הלא אולימפי).
את המסע שלו בספורט החל חניאל בגיל שלוש, בחוג הג'ודו השכונתי, כשמשם המעבר לג'יו ג'יטסו היה טבעי. בגיל 14, תחת הדרכתו של אביו, החל חניאל להתאמן באופן מקצועי ואינטנסיבי יותר, ובגיל 15 הצטרף לנבחרת ישראל (שאותה מאמנים כיום אמיר בוארון, תומר אלרועי ואביו של חניאל, פביו שוקמן). כשהיה בן 17 החל כבר להתחרות בתחרויות לבוגרים, דבר שנחשב לחריג מאוד בנוף הספורטיבי. את ההישגים, הוא החל לצבור כמעט מהרגע הראשון, וכשאנו צועדים לתוך חדר האימונים של המועדון הוא מצביע בחיוך צנוע על עשרות המדליות אותן צבר.
חניאל שוקמן עם המדליה (צילומים: באדיבות מועדון אטוס
עשית את כל זה ואתה בסך הכל בן עשרים ואחד. לאן עוד נותר לך לשאוף?
"יש עוד הרבה לאן לשאוף. יש השנה את משחקי העולם 2025, וכמובן שאני רוצה לזכות באליפות העולם לחגורות שחורות של ה-IBJJF".
מה המטרות שלך להמשך 2025?
"השנה יתקיימו משחקי העולם בסין. בגלל שג'יו ג'יטסו עדיין אינו ספורט אולימפי – משחקי העולם מהווה מעין אולימפיאדה אלטרנטיבית. (תחת איגוד JJIF). כיום אני מדורג ראשון בעולם תחת האיגוד, ככה שיש את כל הקריטריונים, ואני מאוד מקווה שזה יהיה עוד חלום שמתגשם. אני ממש רוצה לייצג את המדינה ומאמין שאני יכול להביא זהב".
אתה מאמין שהג'יו ג'יטסו יוכר כספורט אולימפי?
"ישנם מאמצים לצרף את הג'יו ג'יטסו כספורט אולימפי באולימפיאדת בריזבן (2032) בעוד שמונה שנים. אם כן, אני אהיה בשיא שלי, בן 28. אבל," הוא מסייג. "צריך לזכור שיש המון פוליטיקה בספורט והמון אנשים בעולם הג'יו ג'יטסו יאבדו כסף, ככה שיש לחלק מהאיגודים אינטרס שזה לא יקרה. יש גם אנשים שאומרים שזה יהרוס את הספורט, הם טוענים שג'ודו למשל, פעם זה היה יותר לחימה והיום זה יותר אומנותי".
בימים כתיקונם, מתאמן חניאל שלוש פעמים ביום, חמישה ימים בשבוע, כשהוא משלב בין אימוני ג'יו ג'יטסו ואימוני כח בחדר הכושר הסמוך. בבקרים הוא מבלה במתחם האימונים של נבחרת ישראל בנתניה ולאחר מכן חוזר לירושלים להתאמן במועדון הביתי. ימי שלישי ושישי הם ימי האימונים המקוצרים שלו, ובשבת הוא נח ומבלה עם המשפחה והחברה, שכמובן, בהתאם לרוח המשפחתית, מושקעים כולם במועדון המשפחתי.
"הגיסים שלי בן ולואיס דואגים פה להכל," הוא מסביר. "בן הוא המנהל של המכון ולואיס הוא המאמן הראשי, עכשיו שאבא שלי מאמן את נבחרת ישראל. אחותי (אישתו של לואיס), דניאלה, מאמנת את קבוצת הנשים של המכון".
הוא נולד בסאו פאולו, אח צעיר לשלוש אחיות גדולות ותאום בשם מיכה שגדול ממנו בארבע דקות. כשהיה בן כמעט חמש עלו השוקמנים לישראל (2008). לאחר שנתיים בכרמיאל עברה המשפחה למבשרת ציון שם הם גרים עד היום. "עלינו לארץ מתוך אהבה לישראל וההבנה שזה הבית היחיד שלנו בעולם," הוא מתאר. "כשאבא שלי היו בן 13, הוא יצא למסע תגלית בישראל. לפני שחזר לברזיל, הוא נישק את האדמה בתל אביב ואמר שהוא יחזור לכאן." לציונות המשפחתית, מתווספת האמונה החזקה באלוהים, שמקורה במסע אותו עברו הוריו של חניאל. "ההורים שלי הכירו עוד בבית הספר בסאו פאולו. הם יצאו ונפרדו כשהיו בני 14, חזרו כשהיו בני שמונה עשרה והתחתנו כשהיו בני תשע עשרה." במהלך אותה תקופה בה היו פרודים, עברנו שניהם תהליך רוחני אישי שבסופו הצטרפו לקהילה המשיחית וקיבלו על עצמם את האמונה בישוע.
האמונה באלוהים כפי שניתן לראות ניכרת בכל רובד בחייו של חניאל. וכן, גם בג'יו ג'יטסו. במהלך תחרויות, לובש שוקמן חליפה עם כיתוב גדול מאחורה "ישוע" בתוספת הפנייה לפסוק מהתנ"ך, ולאחר קרבות, הוא מרבה להודות ולהכיר תודה למי שעוזר לו הכי הרבה בחיים. אלוהים.
ספר לי על הקהילה היהודית משיחית. כיצד התחברתם לקהילה בארץ?
"עוד בכרמיאל התחברנו לקהילה של יהודיים משיחיים. קהילה בשם 'הדרך'. לאחר מכן ביד השמונה (שם עבד אביו כמנהל מלון) התחברנו לקהילת "שמן ששון" שנמצאת בירושלים, שם גם התחברנו להמון חבר'ה. כל החברים הכי טובים שלי מהקהילה, כשהמון מהם נמצאים ביחידות הכי מובחרות בצה"ל," הוא מדגיש בגאווה. "הקהילה הם אחים שלנו לאמונה".
חניאל שוקמן (צילומים: באדיבות מועדון אטוס)
מה היחס לקהילה המשיחית בישראל? סקרנות? עוינות?
"גם וגם. מי שמכיר את ישוע וקרא קצת על ישוע, יודע שכל מה שהוא מבשר זו אהבה. מי שקורא קצת עליו ויצא מהקופסה – בדרך-כלל מאוד מכבד. אבל בוא נגיד שזה היה מאוד שוק בשביל חברים שלי בבית ספר. בשיעורים, כשהיינו מגיעים לשיחות יותר עמוקות אנשים מאוד הופתעו מזה. היו קוראים לי "נוצרי, נוצרי". אבל זה לא באמת מפריע לי. שישימו אותי בהגדרות. בתגיות. אני מאמין באלוהי ישראל ושישוע הוא המשיח".
"היו גם המון דברים טובים שיצאו מזה. הגעתי להמון שיחות עמוקות ומשמעותיות עם חברים ללימודים. בסופו של דבר, המטרה האמיתית שלי בחיים היא לפאר את שם אלוהים ושאנשים יראו את ישוע ולא אותי".
אתה רואה את עצמך כשליח של הקהילה המשיחית?
"חד משמעית. לפני שישוע קם לתחייה ועלה לשמיים, הוא אמר לתלמידיו לבשר את בשורתו בעולם. אז כל מי שמאמין בישוע צריך לבשר את הבשורה. אם הוא הדרך, האמת והחיים, ואין איש בא אל האב אלא דרכו, אז מי אני שלא אבשר את האמת ואת האהבה שלו לעולם? אני חייב את זה לעולם, זה התפקיד שלי פה".
זה המון לחץ.
"חד משמעית המון לחץ, אבל זה צריך להיות ככה. ועוד דבר, אם אנשים לא מתנגדים למה שאתה עושה, אם כולם אוהבים אותך – כנראה שאתה עושה משהו לא נכון".
ובחזרה למסע המשפחתי. במקביל למסע האמוני-דתי שעבר, גילה האב, פביו שוקמן גם את הג'יו ג'יטסו. "אבא שלי מגיל צעיר מתאמן בכל אומנויות הלחימה," מספר חניאל. "קראטה, טאקוונדו, קפוארה. בגיל 14 הוא התחיל להתאמן בג'יו ג'יטסו ומאז לא הפסיק." כשעלו לארץ, עבד פביו מספר שנים כמנהל מלון ביד השמונה, עד שהקים לבסוף את מועדון הג'יו ג'יטסו בירושלים. ב-2014, ביקר במועדון חברו הטוב, אנדרה גלבאו, אחד מלוחמי הג'יו ג'יטסו הטובים בעולם ומייסד מועדון "אטוס". "הוא שאל את אבא שלי מתי המועדון הופך להיות חלק מאטוס העולמית?" זמן קצר לאחר מכן, הצטרף המועדון הירושלמי כמכון הרשמי של אטוס בישראל. היום מתאמנים במועדון מעל 200 ספורטאים, חלקם ספורטאים חובבים, וחלקם כמו חניאל מתחרים באופן מקצועי.
מה מייחד את מועדון אטוס?
"החבר'ה באטוס מאוד לומדים ג'יו ג'יטסו. כאומנות לחימה," הוא מתאר ומרחיב: "ככל שאני מתאמן יותר זמן בג'יו ג'יטסו אני מבין שאני לא יודע כלום." חניאל אומר שהוא גם מאוד אוהב את הגישה ההתקפית של אטוס, כזו שדוחפת קדימה ולא נגררת למגננות ("משיכת גארד" בלהג המקצועי). "אני מאוד אוהב את הסגנון של אנדרה גלבאו. סגנון שמתבסס על הפלות, שליטה והכנעה. אני מאמין שזה גם סגנון הלחימה שלי".
כדי לסבר את האוזן, נסביר כי הג'יו ג'יטסו- בניגוד לג'ודו, שמתמקד בהטלות והפלות – עוסק בשאלה "ומה קורה אחר-כך? לאחר שהיריב על הרצפה? כיצד מכניעים אותו באופן מובהק ומאלצים אותו להיכנע?"
ולשיעור היסטוריה קצר: בראשית המאה ה-20, עם הגעת הג'ודו והג'יו ג'יטסו היפני לברזיל, חידשה משפחת גרייסי הברזילאית את אומנות הלחימה וייעלה אותו, תוך דגש על משחק הקרקע: חניקות, בריחי ידיים ורגליים וטכניקות שליטה. כיום, ולמרות שאינו מוכר עדיין כספורט אולימפי, הפך הג'יו ג'יטסו הברזילאי לאחת מאומנויות הלחימה הפופולריות בעולם, במיוחד בזכות יעילותו והתפתחותו כספורט תחרותי. בהתאם למדינת הולדתו, מרבית מלוחמי העילית כיום הם ברזילאים, כדוגמת אנדרה גלבאו, חברו הטוב של פביו שוקמן.
"אבא שלי רצה שכל הילדים יהיו בג'יו ג'יטסו," מחייך חניאל. "בהתחלה אני העדפתי כדורגל ומיכה (אחיו התאום) היה טוב יותר בג'יו ג'יטסו, ואז זה השתנה. מיכה נהיה שחקן כדורגל מקצועי, ששיחק בהפועל ובית"ר ירושלים, ואני נשארתי בג'יו ג'יטסו".
חניאל שוקמן (צילומים: באדיבות מועדון אטוס)
רוצים להישאר מעודכנים?
כאמור, רק בשנה האחרונה זכה שוקמן במעל 17 מדליות בתחרויות שונות בעולם (אבל מי סופר). מדובר בהישג יוצא דופן, בעיקר בהתחשב במלחמה הקשה ואסון השבעה באוקטובר.
איפה היית בשבעה באוקטובר?
"בשביעי באוקטובר הייתי במחנה אימונים של אטוס בשדות ים. במקום להתעורר לאימון, העירו אותי ואמרו לי שיש מלחמה. הייתי בשוק מוחלט ממה שקורה. זמן קצר לאחר מכן, התחלנו לקבל את כל סרטוני הזוועות. הייתי בהלם. הדבר הראשון שעשינו היה להתאסף כולנו יחד וקיבלנו החלטה לבטל כמובן את האימונים ולחזור כל אחד הביתה. אז כמובן זה היה שוק, הלם לכולנו. אנחנו אומה בטראומה ואלו דברים שיפגשו את כולנו עוד בעתיד".
"במשך שבועיים היינו בבית. למזלי הייתי יכול להתאמן עם אבא. הג'יו ג'יטסו עבורי הוא המקום בו אני פורק את כל המתח והלחץ, ובאותה תקופה גם נפצעתי – בגלל עודף האימונים שביצעתי כדי להתמודד עם המצב".
שלושה שבועות לאחר מכן, אמור היה חניאל לעשות היסטוריה ולייצג את ישראל בפעם הראשונה בתחרות בערב הסעודית. "זה כמובן התבטל בגלל המלחמה. כשחזרנו להתאמן, שבועיים לאחר השבעה באוקטובר, לא הצלחנו. היינו בעיקר יושבים במכון ומדברים על המצב והאסון. דיברנו על החשיבות והאחריות שלנו כספורטאים לתרום ולייצג את ישראל בכבוד ולעשות הסברה בזירה הבינלאומית".
חניאל שוקמן (צילומים: באדיבות מועדון אטוס)
"היה ברור שאנחנו צריכים לתת את המקסימום שלנו. כי לתת את המקסימום שלנו זה בעצם לתת את המינימום. יש את החיילים בעזה ובלבנון, אז אנחנו כספורטאים חייבים לתת את המקסימום למענם בזירה שלנו".
כשנפתחו מחדש השמיים, מצא עצמו חניאל מתחרה בתחרויות, כשאחיו התאום, מיכה, נלחם יחד עם חבריו לחטיבה 7 בעזה ובלבנון. "אני חושב עליו כל הזמן, הוא החבר הכי טוב שלי ואני תמיד מתפלל שאלוהים ישמור עליו. אני כל כך גאה בו".
ניכר שהמלחמה מהדהדת בחוויותיו של חניאל, נוכחת בכל קרב בו השתתף. "עד עכשיו בכל תחרות, כשאני עולה על הפודיום, אני מקדיש את זה עבור החיילים ומשפחות החטופים. זה ללא ספק נתן לי עוד דרייב לנצח כי ידעתי את המשמעות שיש לזה עבור המדינה והמסר לעולם: שידעו שאנחנו כאן ושאלוהים איתנו ושאנחנו נעבור את זה יחד. כשאח שלי הגיע לחטיבה 7, זה נותן לי עוד יותר מוטיבציה".
"לניצחון עבורנו, הספורטאים הישראלים, יש משמעות גדולה יותר מאשר לספורטאים ממדינות אחרות," אומר חניאל. "כי אנחנו נלחמים במזרן עבור אחינו שנלחמים כפשוטו בשדה הקרב".
"אני רוצה להמשיך לייצג בכבוד כדי לתת לנו רגע של אור, רגע של אושר. דווקא בתקופה כל כך קשה לעם שלנו. אנחנו עם ישראל ולאלוהי ישראל יש תוכנית, עם כמה שהכל נראה אבוד, אנחנו צריכים לבטוח בו ולזכור שהוא איתנו תמיד".
בפברואר האחרון, עבר חניאל ציון-דרך משמעותי, כאשר אביו פביו העניק לו את החגורה השחורה והנחשקת. בפוסט מרגש שפרסם, כתב חניאל: "החגורה השחורה היא בשבילי הגשמת חלום של ילד, נער וגבר שהאמין, חלם והקריב המון." מאז, הספיק לקטוף מדליית ארד בגראנד פרי של פריז, ושלוש מדליות נוספות (בהן זהב) באליפות סן דייגו הפתוחה שהתקיימה בחודש מאי.
מה אתה מאחל לעצמך?
קודם כל להיות בריא ולהתחרות בכל תחרות אפשרית. אני רוצה להביא את כל הכבוד לאלוהים ואת כל הכבוד למדינה. זו המטרה שלי ותמיד תהיה המטרה שלי".
…
בינואר התרחבה משפחת אטוס ירושלים, כשמכון חדש, הגדול בארץ, נפתח במבשרת ציון. לפרטים וקביעת אימון ניסיון ניתן ליצור קשר דרך אתר המועדון: https://www.atosjiujitsu.co.il/he
תגובות