אצלנו בארץ שופטים הכל כאן ועכשיו. לפעמים עושה רושם שכבר אין לאף אחד חזון. ואם יש כזה, אז לאחרים אין סבלנות כדי להקשיב לו, שלא לדבר על לראות אותו מתגשם. לאף אחד אין את הרצון, או היכולת להסתכל על התמונה הכוללת ולהביט צעד אחד קדימה. עד כדי כך שבחוגים מסוימים כבר אסור להזכיר את המילה דרך. כי דרך משמעותה מסע, זמן, המתנה, ולנו הישראלים אין אף פעם זמן. כמו שאמרנו, הכל כאן ועכשיו.
זה נכון בפוליטיקה, בפיתוח וגם בספורט. כל דבר שדורש תהליך הוא בגדר מוקצה. בונים מחלף, נבכה על העבודות. משדרגים רכבות, נקטר על האיחורים. מחנכים אנשים לערכים, נתלונן על המורים. נבנה תוכנית להצמיח ספורטאים, נקטול את ההישגים.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
ברגעים כאלה צריך בוס חזק ונחוש. אחד שלא יתרגש מכל ציוץ, לא יעזוב אחרי כל שטות וימשיך בשלו עד להגשמת חזונו. לצערי, בחלק מהמקרים האנשים האלה, גם אם קיימים, מוחלפים באמצע ולא מספיקים לממש את חזונם. במקרים אחרים הם פשוט מתייאשים ועוזבים כדי לעשות לביתם. אצל משה חוגג, לפחות לעת עתה, עושה רושם שזו לא התמונה. וזה חברים, הניצחון הגדול והחשוב של המועדון, עוד לפני המחזור הראשון.
אחרי שנים של חוסר ציפיות, העדר שאיפות והסתפקות בבינוניות, סוף סוף יש למה לצפות. זה לא מבטיח שום דבר לגבי ההישגים בעונה הקרובה, אבל זה בהחלט מבהיר איזה שינוי עברה בית"ר מאז עזב אותה אלי טביב. לא עוד פנטזיות על פלייאוף עליון והתלהבות משער ניצחון, אלא מטרות אמתיות ושאיפה לתארים. בדיוק כמו שהורגלנו לכוון כשהיינו אוהדים צעירים של קבוצה דלת אמצעים.
העונה החולפת היתה כישלון מקצועי ורבים כבר יצאו מהחורים והצהירו שכבר עדיף את טביב. שלמשיח התימני יש טביעת עין לשחקנים והוא יכול להוציא עם הסגל שלו מים מהסלע. זה אולי נכון, אבל המים האלה התאדו כבר בשלב הציפיות. אצל חוגג הסיפור הפוך: אתה יכול להיכשל בקרב, אבל לא במלחמה. מהסיבה הפשוטה: תמיד מכוונים למטרה גבוהה, ותמיד יהיה את מחר כדי לנסות להשיג אותה. קוראים לזה חיות.
זה אולי נשמע פרט שולי, אבל זה הדבר הכי חשוב במועדון כמו בית"ר: חיות. זה מה שגורם לאנשים להתרגש, לבוא, לדבר, לעודד. זה הסיפור של בית"ר הנוכחית: רוח חדשה, תקווה, ציפייה, סקרנות. והסדר לא מקרי. אחרי הרוח החדשה שחווינו בעונה שעברה, הגיעה התקווה. בקיץ הנוכחי הבעלים בנה סגל שהגביה את הציפיות, וכעת, היצר שמתגבר היא הסקרנות.
יניב בן חקון
סקרנות שהלכה והתגברה עם כל החתמה, כל משחק הכנה וכל ניצחון בגביע הטוטו. פתאום הקבוצה מגיעה לגמר המפעל השלישי בחשיבותו מבלי שבכלל נרים גבה ועם מוטיבציה אדירה לקטוף אותו. כאילו אנחנו כאן כדי לסמן מטרות ולהבהיר לסביבה שבית"ר חזרה. ואת זה לא חווינו בטדי כבר שנים ארוכות. עכשיו רק נותר לנצל את האווירה שנוצרה, לגרום לה לחלחל לדשא ולהפוך את העונה הקרובה לחלומית גם מבחינה מקצועית.
זה לא יהיה קל, כי לבית"ר עדיין יש בסגל חורים משמעותיים, כמו היעדר חלוץ עם קבלות, כזה שיכול לנצח משחקים לבד גם כשלא הולך לשאר החניכים של רוני לוי על המגרש. אבל יש לה את הכלים לחפות על כך ולהילחם עד הסוף על הצלחת.
גם כי יש לה את רוני לוי, גם כי היא לא תלויה בשחקן בודד, גם כי יש לה ספסל רחב ועמוק, וגם ובעיקר בזכות משה חוגג שכאמור לא מפחד לדבר על המילה אליפות. וכן, גם אם לא נזכה באליפות, כמו שכבר ציינתי בהתחלה, אנחנו צריכים להיות שם לעודד ולתמוך כל העונה. אחרת עוד יקראו לנו, ובצדק, אוהדי הצלחות. וכאלה אגב, יגיעו במוקדם או במאוחר, אם נשמור על החיות של המועדון.
