גילוי נאות: אני לא נמנה עם חסידיו של יוסי אבוקסיס, רחוק מזה. אבל כשקבוצת כדורגל מציגה מחצית ראשונה מביכה עם שרשרת מסירות לא מדויקות ואף כדור למסגרת, ובשנייה מבצע מאמנה שני חילופים מדויקים ומחזיר לה את השליטה במגרש – אלה בהחלט דברים ראויים להערכה. בנוסף, כשהוא מתייצב בסיום מול המצלמה ומודה שהניצחון לא הגיע לו וקבוצתו שיחקה רע במשך 45 דקות, יכול גם אוהד אדום מצדו השני של המתרס להנהן בהסכמה.
כל זה מתעצם כמובן כשדקות ספורות לאחר מכן מגיעה הקונטרה של מאמן היריבה. 180 דקות השבוע מספיקות כדי להבין שתבניתו של זיו אריה מתעצבת בחזרה לממדיה המקוריים ולאפיונים המוכרים מלפני מלחמת 'חרבות ברזל'. מחצית אחת בלבד מתוך הארבע ששיחקה הפועל מאז פרצה המלחמה היתה עם חלוץ טבעי, מחצית נוספת בדרבי היתה בשליטה מוחלטת והסתיימה עם אפס עגול בטור הכיבושים בשל היעדרו של מספר 9 קלאסי, וכעת אפשר לשוב לרגע החביב עליו והבלתי נסבל על כל השאר – מלל שטויות חסר רסן והתנגחות חזיתית ומיותרת עם שדר הקווים.
"בכדורסל זה היה נגמר 30 הפרש, זה המשחק הכי קל שהיה לנו והיה צריך להיגמר 0:3 או 0:4", שח הגוזמאי הבכיר של הפועל בלי להניד עפעף. וכשהוא נכנס לשוונג, מי שמכיר את הנפשות הפועלות כבר יודע איך זה ייגמר – מחוץ לקווים. "גם בחצי השני היינו עליונים ובית"ר לא בעטה לשער", הדגיש משל היה זה משחק ששודר ב'שירים ושערים' המיתולוגית ברדיו ואפשר לסבן את הצופים. את השואל החוצפן שהעז לתהות על הפערים התהומיים בין המחציות, תמיד אפשר לפטור בתשובה האינטליגנטית: "אתה ראית מה שראית, אני ראיתי מה שראיתי". פשוט וקל.
ועכשיו לעובדות: הפועל היתה טובה בארבע דרגות מיריבתה העירונית במחצית הראשונה, וכל חלוץ בינוני – אך כזה שעונה להגדרה של חלוץ – היה מסיים עם כדור ברשת לפחות אחד משלושת המצבים המצוינים של קאפיטה (הוכיח טכניקה נהדרת מעבר למהירות המוכרת), מתן חוזז ואופק ביטון.
רוצים להישאר מעודכנים?
מנגד, אבוקסיס יכול היה להקריב את אותה מחצית בדיוק לטובת סדרת חינוך לפרובלמט הנצחי ירדן שועה, מבלי שזה יעלה לו בפיגור ממנו לא יוכל לשוב. במחצית השנייה הוא שלח אותו למגרש יחד עם טרזיי תומא ואופיר קריאף, ויצא מנצח כשבדרך הוא מטפס מעל הקו האדום וקובר את הפועל במקום האחרון.
אם אריה היה מייצג רק את עצמו, אפשר היה לגחך קלות נוכח היותו 'תימהוני' במקרה הטוב ומאמן כושל במקרה הפחות טוב. אלא שהוא מייצג מועדון אוהדים מפואר ומעבר להידרדרות המקצועית הברורה, בכל פעם שהוא מתייצב מול מיקרופון פתוח הוא מבזה את כל הנוגעים בדבר. לערכים שהפועל מתיימרת לדבוק בהם זה פשוט לא מתאים, כולל חוסר הכבוד ליריבה, כן – גם אם מדובר בבית"ר.
אריה הוכיח למעלה מכל ספק שאין לו יותר מה לתרום להפועל, מקצועית ואישיותיות, וההתעקשות הבלתי נגמרת שלא לשחק עם חלוץ ולסרב להבין את מטרתו הקדמונית של המשחק – הבקעת שערים – תוריד בסופו של דבר את הפועל ממרכז הבמה אל האנונימיות הלאומית.
עם כל המשקל הסגולי שניתן לקידום צעירים תוצרת בית (אגב, רובם כבר די מנוסים) ומונחים ריקים כמו טקטיקה ואסטרטגיה בהם נוהגים בהפועל להתהלל כשמדובר במאמנם, חובה על ראשי המערכת להשלים עם העובדה שעל כר הדשא הקבוצה איבדה את המוטיב החשוב מכולם – אמונה בעצמה. זו סיבה מספיק טובה כדי להראות לאיש האמון על הצד המקצועי את הדלת, ולהבין שהגיעה העת להיפרד ולצאת לדרך חדשה.
