משהו טוב מאוד קורה בהפועל קטמון. רצף הניצחונות של האדומים אמנם נעצר ביום שני האחרון על שבעה, אבל קבוצת האוהדים האדומה רשמה הישג נפלא בדמות תוצאת תיקו מול מכבי פתח תקוה – הקבוצה הכי טובה בלאומית השנה, ובפער ניכר.
וזו לא רק התוצאה. גם היכולת של קטמון העידה שהדרך חיובית ונכונה. המחצית הראשונה של קטמון היתה נפלאה, וגם במחצית השנייה, למרות שהשוויון היה באוויר, היא לא התבטלה בפני המלאבסים.
כתבתי את זה כבר בשבועות האחרונים ואחזור על זה שוב – עבודת הבנייה של קטמון העונה היתה מצוינת. המנהל המקצועי שי אהרון והמאמן זיו אריה בנו סגל מגובש ולוחם, שכולל הרבה שחקנים צעירים שרוצים להוכיח את עצמם. והם מוכיחים כמעט בכל שבוע. ההתבססות על שחקני נוער מוכיחה גם היא את עצמה ושחקנים כמו גוני נאור, אווקה אשטה והראל שלום הפכו להיות בנאקרים בהרכב ובצדק.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת7"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
אין גם ספק שרצף הניצחונות של הקבוצה הכניס עוד ביטחון בשחקנים, וזה ניכר כמעט בכל פעולה שלהם על כר הדשא. אין פאניקה, אין בהלה. קטמון משחקת יפה ומסודר.
התחזית שלי בתחילת העונה היתה אפורה כהה על גבול השחורה, ואני שמח לאכול בינתיים את הכובע. בשלב זה נראה שקטמון בהחלט יכולה וצריכה להיות בחלק העליון של הטבלה. ולכו תדעו – אם זה יימשך כך הקבוצה עוד עשויה למצוא את עצמה במאבקים על העלייה. שאפו.
פחדנות מרגיזה
ובעוד קטמון מעוררת תקוות וציפיות, בצד הצהוב של הכדורגל הירושלמי נרשמה אכזבה גדולה. לא, לאו דווקא מהתוצאה, אלא בעיקר מהדרך ומהיכולת.
כמובן שזה לא נעים להפסיד, אבל זה קורה והפסד חוץ למכבי חיפה הוא משהו שבהחלט נלקח בחשבון, שהרי אי אפשר לנצח את כולם כל הזמן. הדרך היא זו שצרמה. הפחדנות של בית"ר היא שעצבנה. היכולת היא שהצליחה להרגיז.
העצבים הללו מובילים ללא מעט שאלות – בראשן, למה למען השם בית"ר הלכה אחורה אחרי שער היתרון במחצית הראשונה? הפחד הזה הוביל למכבש ירוק על השער של איתמר ניצן, ואחרי שנפרץ הסכר הגיעה ההצפה.
רונן שוויג (צילום: מגד גוזני)
אני באמת שלא מבין מדוע בית"ר לא המשיכה ללחוץ את מכבי חיפה. למה היא לא המשיכה ליזום ובעיקר למה היא אפשרה להתקפה הקטלנית של מכבי חיפה להיכנס לעניינים. אני לא חושב שרוני לוי נתן הוראה ללכת אחורה, זה היה נראה כמו פאניקה של השחקנים ולחץ, אבל כאן נמדד מאמן. רוני לוי היה חייב לעשות הכל, כולל חילופים ושינויי מערכים, כדי להבהיר לשחקנים שלו שהליכה לאחור היא לא אופציה.
לבית"ר אסור היה להתבטל ככה בפני מכבי חיפה. אסור לה כי היה ברור שזה יסתיים במפח נפש ואסור לה כי היא בית"ר – וככה בית"ר לא משחקת. למרות ההזדמנות הגדולה של שלומי אזולאי, המחצית השנייה של בית"ר היתה פשוטה מבישה.
בדקות מסוימת המשחק של בית"ר הזכיר לי את זה של הפועל תל אביב שבוע לפני כן – בכל חצי דקה נפל שחקן על הדשא בטענת פציעה והיה ברור שמדובר בניסיון למשוך זמן. לא ככה מנסים ללקט נקודות.
אירוע משמעותי שחשוב לציין הוא הקריאות הגזעניות לאנטואן קונטה. די, נמאס כבר. אין מקום לזה בשום מקום, וצריך להפנים שצריך לכבד כל אדם, בלי קשר לדתו, ולצבע עורו. זה באמת נמאס לדבר על זה, במיוחד שיש שיפור בגזרת הזאת, במיוחד מאוהדי בית"ר שמתנהגים למופת.
