מטבע הדברים גזרה פגרת הקורונה שקט דרוך ועצבני גם על הפועל קטמון ירושלים. הקבוצה ממוקמת בצמרת הטבלה הלאומית, לא נשקפת לה סכנת ירידה גם אם הפגרה תימשך שנתיים. גם הסיכוי לעלות לליגת העל כמעט ואיננו קיים. בהנהלה מתלבטים כיצד לשמור במסגרת האגודה את שחקני המפתח הצעירים ואיך שומרים על קשר רצוף עם מאות האוהדים המהווים את הגרעין הקשה של קטמון. זהו מבחן גורלי לאוהדי הקבוצה: אם הם ימשיכו לרצות ביקרה, היא תחזיק מעמד; לחילופין, אם ישרור ביציעים של קטמון ייאוש כלכלי ומרירות, הקבוצה עלולה להתמוטט. למען האמת, אין לי תחזית מדויקת.
כיוון שכל הקבוצות בכל הליגות נמצאות במצב קשה מאוד, ייתכן שדווקא קטמון תחזיק מעמד אם כי לא תוכל להחזיק בכל השחקנים. היבול של שחקני הנוער שמידפקים על דלתות הקבוצה הראשונה הוא גדול ואיכותי. מנקודת מבט זאת, הפגרה הגיעה ברגע ממש לא מתאים. המבחן הוא החלוץ המרכזי וילי אגאדה. אם הוא ירצה להמשיך בקטמון, גם בשל המצב הקשה בכל הקבוצות, נוכל לשמור גם על צעירים נוספים.
הכול תלוי בגורמים ברבים שאינם קשורים רק בנו. האוהדים ימתינו בדריכות ויקוו לטוב.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
זמן נוסטלגיה
הפגרה שנחתה עלינו בעל כורחנו מהווה גם הזדמנות להתרפק על מה שהיה כאן. סיפורים אודות הכדורגל האדום בעיר יש למכביר, ואנסה להביא אחדים מהם.
ברחוב המלך ג'ורג' שררה אווירה של דריכות מתוחה. הפועל ירושלים היתה אמורה לשחק נגד הפועל רמת גן בימק"א וזה נחשב בעינינו לגולת הכותרת של השבוע. הגשם ירד בכמויות ענק החל מהבוקר וחששנו מאוד לגורלו של המשחק.
צעדנו לרחוב ההסתדרות הסמוך ועלינו על מונית שירות לימק"א. הנהג הביע את דעתו שהמשחק לא יתקיים וחבל על המאמץ להגיע למגרש. הבנתי שהוא כנראה צודק, אבל לא הייתי מסוגל לקבל את רוע הגזירה. ליד השער המרכזי ראינו את כוכב הקבוצה, מנש כהן, מפלס את דרכו פנימה. מנש היה לב הקבוצה, שחקן לוחמני אבל הגון שהיה חביב אפילו על אוהדי בית"ר. מנחם הקטן קרא בקולי קולות למנש, ונענה בחיוכו המפורסם של הקשר. "יהיה משחק"? שאל עוזי ונענה ב"אולי" ספקני. לבנו נפל וגם כאשר הבחנו בשחקני הפועל רמת גן טרם נרגענו.
הגשם המשיך לרדת, אבל עכשיו בקילוחים יותר דקים. ישבנו בטריבונת האבן הריקה למחצה ודיברנו על המשחק. לא נפלנו בשום דבר מרמת-גן, או לפחות כך רצינו להאמין.
מנש עלה למגרש עם הכדור מתחת לבית שחיו. הוא התחיל לאמן את השוער וחלק מהבעיטות שלו טבעו בבוץ ולא הגיעו אפילו לידיו של השוער. לבסוף הגיע השופט וסימן בידו שההצגה נגמרה עוד לפני שהחלה. מנחם כמעט בכה, עוזי נטה להסכים עם השופט ואני חשבתי על ספרו של מיין ריד "מלך ההר" שחיכה לי ליד המיטה. בבית טעמנו מהחמין של אימא ישר מהסיר והמשכנו להתאבל על המשחק שבוטל. עמדתי עם מנחם ליד החלון והשקפנו על הגשם הכבד שגרם לכביש האספלט לשלוח ניצוצות יפים כלפי מעלה. ידענו שהמגרש היה עתה ריק, אבל לבנו היה מלא. האכזבה לא הרסה תשוקתנו למשחק.
