תוספת טבעית של ה"א הידיעה. כך יודעים שמקומו של מוסד מסוים, בפנתיאון מובטח. לינק ברחוב המעלות כבר מזמן אינו לינק. הוא הלינק, כלומר ה-לינק, עוד לפני שנולד אחיו הצעיר בקסטל. והוא ה-לינק מסיבות כה רבות, שקשה למנותן.
- כל יום שישי באחת | טור הפרידה של אליעזר יערי
- קציצות הבית | טור הפרידה של לילך רובין
- בר, מסעדה, בית | טור הפרידה של סימון דוויק
- נכס צאן ברזל | טור הפרידה של קרן קדוש
- אחרי 22 שנה: מסעדת לינק המיתולוגית נסגרת
כרמית ספיר ויץ (צילום: אלבום פרטי)
אני מתקשה לזכור את הפעם הראשונה שהגעתי לשם. ככה זה. זה טבעם של מקומות שהופכים לחלק בלתי נפרד מהיומיום ומן השגרה ועם הזמן גם עוטים את הקוד הירושלמי השמח, הקל יותר, אוהב האדם. הלינק בשבילי, כמו עבור רבים אחרים, היה בית. זה היה המקום שבו אפשר היה לשבת לשיחת עבודה. זה היה המקום להמליץ עליו בלב שקט לחברים שמגיעים לירושלים ורוצים ארוחה טובה ואווירה ירושלמית נעימה. הימור בטוח.
זה היה המקום להתכנסויות גבהות מצח או לסתם קפה של הפוגה מהשאון של היום. הלינק היה גם המקום לחגוג בו בפורים ובחגים נוספים, או בסתם ימי חמישי, להתלבש על עמדת הדי.ג'יי ולהגניב קריצה ליהודה אסלן ז"ל, בעל הבית והלב הפועם של המקום.
כי הלינק, אולי יותר מהכל, היה יהודה, ויהודה היה הלינק. לכל אחד היה היהודה שלו, האיש שהיה בעל כישרון מיוחד שניחנו בו רק אוהבי אדם אמיתיים: הכישרון לתת לכל אחת ואחד את התחושה שהם יחידים ומיוחדים. יהודה איננו, ועכשיו הלינק, כך התבשרנו לאחרונה, סוגר את שעריו.
יום אחד, נעבור ברחוב המעלות, בטח נחלוף על פני מגדל שיש, נדמיין את חצר האבן השוקקת ונגיד: פה היה המקום הכי ירושלמי והכי שמח. פה היה הלינק.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
כמה חבל. כמה חבל שכרישי הנדל"ן מכלים בעיר הזאת כל חלקה טובה.