לרוץ באור יום ובמקומות מוארים, רק איפה שיש אנשים, אולי להחזיק תרסיס פלפל או כלי אחר להגנה עצמית, לעבור לצד השני של הרחוב אם רואים אדם חשוד ועוד ועוד.
נשמע לכם מתיש? ככה לפעמים זה מרגיש להיות אישה שבסך הכל רוצה לצאת לריצה בחוץ.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
לפני מספר חודשים רצתי עם ידיד בפארק המסילה בחלק הקרוב לתחנת הרכבת של מלחה. היה אור יום ואפילו כמה אנשים עברו במסלול. הידיד שרצתי איתו עזב אותי למספר דקות כדי לבצע הגברה מסוימת. לאחר שהוא עזב אותי נשארתי לבדי במסלול. פתאום משום מקום הגיח רוכב אופניים עם קסדה של אופנוע, כך שלא יכולתי לראות את פניו. לרגע זה היה נראה כאילו הוא מביט וחושב מה לעשות. הוא זז בצורה תוקפנית ומהירה לכיווני. אלה היו כמה שניות שהרגישו לי כמו דקות ארוכות. נלחצתי מאוד ורצתי מהר מאוד לכיוון השני להיכן שהיתה קבוצה של אנשים. המקרה הזה השאיר אותי מזועזעת והמומה מהקלות שבה הביטחון האישי שלנו כנשים יכול להתערער ממש ברגע. לאחר אותו מקרה לא חזרתי לרוץ לבד באותו המסלול.
בירושלים יש מספר מקומות שמתאימים לאימון גופני בחוץ, אך לנו כנשים הם ממש לא מרגישים כאלה. לא נדרש הרבה מצד המשטרה ועיריית ירושלים כדי לאבטח את המקומות האלה, אך זה לא ממש קורה. רק לפני מספר חודשים כתבתי ב"כל העיר" טור על הרץ שהותקף על ידי אלמונים בפארק המסילה סמוך לבית הספר הדו לשוני. אני מרגישה שלנו כנשים, זה הופך אותנו למטרה קלה.
פארק המסילה בצידו המערבי יותר לכיוון בית צפאפה ואילך הוא אזור שנשים נמנעות מלרוץ בו לבד. למרות המצלמות שפזורות באזור לצורך השמירה על הביטחון האישי, יש לא מעט תקיפות שמדווחות מהאזור. המסלול אמנם מואר, אך מבודד ביותר, וניתן לעבור בו קילומטרים מבלי לראות נפש חיה. יש רק לציין שגם אזורים מאוכלסים יותר הקרובים למתחם התחנה עלולים גם להיות מאיימים עד מאוד וזאת בעקבות רוכבי אופניים חשמליים פרועים, שמעירים ההערות פוגעניות ואפילו שולחים ידיים. קלות בלתי נסבלת של תקיפה.
אזור נוסף בירושלים שדורש התייחסות הוא ללא ספק אזור עמק המצלבה. גם שם בשעת בוקר מוקדמת או בשעת לילה מאוחרת לא תרצו להימצא לבד. אינספור מקרים כבר היו שם והשיחים שבאזור אינם מקדמים את תחושת הבטחון האישי.
אז מה באמת אפשר לעשות? לא נפסיק לרוץ או להתאמן לבד בגלל תחושת האיום, אבל יש כמה צעדים שניתן לנקוט כדי לקדם את תחושת המוגנות.
- לרוץ בלי אוזניות – כדי להיות מודעות למה שקורה סביבכן.
- לרוץ במקומות מוארים וציבוריים
- לעדכן את הקרובים שלכן מתי אתן מתחילות לרוץ, כמה והיכן.
- להיזהר בשיתוף המסלולים שלכן ברשתות החברתיות (דוגמת סטראבה).
- להחליף מדי פעם את המסלולים הקבועים.
- לקחת קורס להגנה עצמית.
- לשאת כלי להגנה עצמית כגון תרסיס פלפל או חפץ חד, כגון: מפתח בין האצבעות.
ברור שאנחנו לא נפסיק לרוץ, אבל חשוב להבין שהבעיה הזאת של נשים היא בעצם בעיה שצריכה להעסיק את כולם – גברים ונשים כאחד. אני מקווה שיגיע יום שבו נוכל לצאת החוצה בכל שעה ביום ובכל אזור ופשוט להרגיש מוגנות. כי גם מוגנות היא סוג של עצמאות.
רוצו בטוח ושמרו על עצמכן!
רותי זינדל אוכמן (צילום: פרטי)
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,
בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,
רצה ואמא לשלושה מתוקים.
- מכות באלה: יצא לג'וגינג בפארק המסילה והותקף על ידי אלמוני
- מועדון ה-30 פלוס: האם כדאי לצרוך ג'ל אנרגיה במהלך ריצה?
- משנים כיוון – במה תורמת ריצה לאחור?
- 5 פעילויות ספורטיביות לכל המשפחה
ירושלמי
למה את חוששת לומר בפה מלא שהחשש האמיתי הוא מפני ערבים ?
נוסעי אופניים חשמליים יכולים לסכן ואולי גם לפגוע אבל החשד לתקיפה הוא בעיקר מפני ערבים.
לנה ? הם מרשים לעצמם מפני שאין הרתעה ואין אכיפה.
זה בדיוק מה שקורה לסטודנטיות האוניברסיטה העברית.
ובכל מקום שהם נמצאים.
ודרך אגב, גם אני כגבר שמתאמן שנים באומנויות לחימה מעדיף מקומות בטוחים ולא רץ בחושך במקומות שציינת.
תשמרי על עצמך.