מתישהו במהלך השנה שעברה, כשהנהלת היורוליג הודיעה על קיום הפיינל פור בבלגרד, גמלה בליבי ההחלטה להיות שם. כשהתברר שהפיינל פור נופל על חג שבועות, הפכה הנסיעה לחגיגה משפחתית. משפחת מנדל המורחבת המריאה לבלגרד – בירת הכדורסל האירופי, כדי לחגוג את האירוע.
בלגרד לבשה חג בסוף השבוע האחרון ורחובותיה נצבעו בצבעי צהוב כחול של פנרבחצ'ה (הרוב המוחלט) וירוק של ז'לגיריס, שאוהדיה חגגו בהתלהבות רבה והודו על ההזדמנות שנפלה בחלקם להיות במעמד החשוב הזה. פה ושם נראו גם אוהדים רוסים ומעט מאד ספרדים שבעים ומפונקים. לצד אוהדי הקבוצות הגיעו כל פריקי הכדורסל ביבשת כדי לחזות מקרוב אחר האירוע החשוב באירופה ובעיקר כדי לראות את ילד הפלא, לוקה דונצ'יץ, לפני שהוא עוזב את היבשת בדרך לשבור שיאים גם באמריקה. חצי הגמר היה מופע מרגש בארנה מלאה, עטורת כוכבים על מגרש שכלל משחקי מוחות בין המאמנים הטובים ביבשת.
רמי מנדל, ג'ורדי ברתומיאו (צילום: פרטי)
שאראס יאסיקביצ'יוס, שממשיך להוכיח כי השחקן הגדול הופך למאמן לא פחות גדול, נכנע בקרב אדיר למורו ורבו ז'ליקו אוברדוביץ'. בחצי הגמר השני קיבלנו הצגה של הקבוצה הטובה ביבשת, ריאל מדריד, שפירקה את צסק"א מוסקבה, ששוב עושה במכנסיים במאני טיים.
את ההצגה בחצי הגמר, החלטנו לקנח בארוחה טובה במסעדת פרנץ המשובחת בעיר, שם פגשתי את האיש החזק של היורוליג, ג'ורדי ברתומיאו, שסעד במקום. הצגתי עצמי כעיתונאי מירושלים ולאחר שהחלפנו רשמים מחצי הגמר, שאלתי את שאלת מיליון הדולר מבחינתנו: "מתי ירושלים תהיה ביורוליג?". הספרדי השיב: "אני מבין את הרצון לשחק במפעל, אבל עליכם להתאזר בסבלנות ולזכות ביורוקאפ. רק לאחר מכן תוכלו לשחק ביורוליג", ובכך לא הותיר מקום לספק באשר לסיכויים של האדומים לשחק בבמה המרכזית.
רוצים להישאר מעודכנים?
יום המשחק היה חגיגה, רחובות בלגרד שקקו חיים. אלפי אוהדים צבעונים שרים, רוקדים ומעודדים בבתי הקפה ברחוב הראשי, הזכירו לי את ימי שרלואה העליזים שנראים היום רחוקים מתמיד. ההגעה בערב לגמר, בלי המתח הנלווה כאוהד אלא כצופה בלבד, היתה חוויה נעימה ושונה. ללא לחץ והתרגשות, ניתן היה להתמקד ביופי של הכדורסל האיכותי, בשחקנים הגדולים על הפרקט ובמאמנים הגדולים ביבשת.
היתה זו חוויה אדירה שאני ממליץ לכל חובבי הכדורסל להיות בה ומתפלל שיום אחד אזכה לחזור עליה, רק הפעם כאוהד מן המניין עם הקבוצה שאנחנו אוהבים.
