חודש החינוך של ירושלים: זכרונות מהגלות בתיכון בית הכרם

את השנה השנייה בגלות בית הכרם התחלתי בצעד מהוסס. המחסור בכיתות לימוד גרם להנהגת משמרת שנייה בבית הספר, ובחודשים הראשונים התחלנו את הלימודים בשעה 14:00. האווירה בכיתה היתה הזויה, רבים מאיתנו הגיעו ללימודים באיחור או לא טרחו להגיע בכלל. המורה יצחק בן יחזקאל ניסה להשליט משמעת, אבל הוא עצמו נעדר שבועות רבים בשל שירותו הממושך ביחידה מיוחדת במילואים. הייתי חולה רוב הזמן, כך שלא למדתי ברצינות בכיתה ח'. בכל זאת הצלחתי להנהיג שתי מרידות קטנות בכיתה. הראשונה, נגד סגן המנהל שלמה כהן שהיכה תלמיד נוכח עינינו המשתאות; השנייה כאשר ארגנתי יציאה להר הרצל לקדם את פניו של ראש ממשלת בורמה או נו.

בית הכרם היה בית ספר מוזר במקצת. הוא השתייך תמיד ל"זרם הכללי", ובמוסד לא חגגו את ה-1 במאי וסלדו מהדגל האדום. בשעה הראשונה נהגו לקום לכבודו של המורה ולכן הגעתי תמיד לשעה השנייה. גם הכינוי "מורי" לא היה שגור על פי. בבית חינוך קראנו למורים בשמם הפרטי, אבל מקץ עשרות שנים אני חייב להודות שמידת החברות בין המורים והתלמידים לא היתה תלויה בקריאה בשם הפרטי. בכיתה ח' הייתי שטוף באידיאולוגיה ובסמליות וכעסתי על הוריי שאילצו אותי להסתגל לחינוך הבורגני בבית הכרם. למזלי היו בכיתה כמה תלמידים משכונת "המקשר" ההסתדרותית, שאת כולם הכרתי היטב מהתנועה. איש לא הבין את ההסתייגויות הרעיוניות שלי מהזרם הכללי בחינוך, אבל הם נהו אחרי הרוח המרדנית שהבאתי לכיתה המרובעת. מצאתי מוצא מכובד למרי שחלחל בכל גופי כאשר המורה יצחק ניסה להנהיג גישה מוכתבת מלמעלה בשיעורי חיבור. הוא כתב בעצמו חיבור בעזרת "ראשי פרקים" די שבלוניים. אחרי שהקריא את החיבור ביקש לשמוע את דעתנו. השתררה שתיקה בכיתה ולבסוף אמרתי שאני יכול לכתוב חיבור הרבה יותר טוב בלי מתכונת מוכתבת מראש ובלי ראשי פרקים. המורה שלח אלינו חיוך רחב ואמר: "אדרבא, תכתוב". אחרי שגמרתי לכתוב הוא קרא את החיבור ולבסוף אמר: "אני מודה, החיבור שלך הרבה יותר טוב". התגובה הזאת העלתה את כבודו של המורה בכיתה. כולם ידעו שהיתה לו רוח ספורטיבית והוא המחיש אותה, הלכה למעשה.

האנגלית שלי היתה מגוחכת בלשון המעטה, ולשיעורי החשבון השתדלתי לא להופיע. הבנתי שהצטרפות לחבריי בתיכון בית הכרם לא באה בחשבון ושרק נס יעזור לי להתקבל לבית חינוך תיכון. הנס בא באמצעות בחינות הסקר בשיטה אמריקאית, שהונהגו בארץ לראשונה. התוצאות שלי היו טובות, וכך הגעתי לראיון עם סגן מנהל בית חינוך תיכון, ד"ר שמשון קירשנבוים, במוראל גבוה. שוחחנו בינינו על שר האוצר הבריטי ריצ'ארד באטלר, ועל הסיבות לבידודו בצמרת המפלגה השמרנית השלטת. ישראל העצמאית שמרה טינה לבריטים, אבל לרבים היתה זיקה לתרבות האנגלית ואפילו לכדורגל האנגלי. בחוגי מפא"י קיננה טינה כלפי מפלגת הלייבור בבריטניה בשל איבתו של שר החוץ ארנסט בווין כלפי "המפעל הציוני". בובה בדמותו נשרפה תמיד במדורות ל"ג בעומר, ודווקא אנשי האגף השמאלי בלייבור צידדו בישראל. ההתפתחויות המשמעותיות בזירה הבינלאומית קסמו לי מאוד, אבל כאשר ניסיתי לדבר על כך בכיתה ח' בבית הכרם, ראיתי שהן לא עוררו עניין מיוחד. את רוב פעילותי בנושא הרעיוני העברתי לתנועה המאוחדת, שבה פעלו רוב חבריי.

בית הספר הצטייר בעיניי כישות חביבה, אבל מנוכרת לעולם שלי. היו בו רק מעט אוהדי כדורגל, ורק הילדים מ"המקשר" נחשבו לאוהדים מושבעים של הפועל. במסיבת חנוכה הופיעו לראשונה שתי היפות של הכיתה, אחת פולניה בלונדינית והשנייה כהה כפחם עם חגורות אלסטיות אדומות. החגורות הבליטו מאוד את גופן, וגם המורה יצחק לא היה אדיש להופעתן. ברבות השנים למדתי לדעת שאחת מהן נפטרה ואילו על השנייה לא מצאתי שום מידע. שתיהן היו רחוקות מאוד מהתנועה המאוחדת ולא התרגשו משירים מהפכניים. הן השתתפו במסיבות ריקודים שהיו זרות לחלוטין לתרבות ריקודי העם שלנו. הן היו חריגות, אבל בהחלט מלבבות, אולי הגשר של ילדים כמוני מהעולם היצרני הקולקטיביסטי לעולם הנהנתנות הפרטית ופולחן כוכבי הקולנוע. בכיתה ח' עוד ראיתי בהן זרות לגמרי, אבל כבר הייתי ער לחושניות שלהן ולחזה הזקוף מעל לחגורות האדומות. בגיל 14 היינו חשופים לגירויים ללא מושג ברור כיצד לממש אותם.

כתבתי כבר בספרי על פרשת סגן המנהל שלום כהן שהיכּה נוכח פניי תלמיד בשם עמית. אני חושב שהמנהל המקסים שלנו דוד בנבנישתי רצה מאוד להרחיק אותי מבית הספר לתמיד בשל התלונה שהגשתי למשרד החינוך, אבל הגיע למסקנה שאין טעם בכך. השנה התקרבה לסופה, הוא הבין שאין לו קייס ובעצם חיבב אותי מאוד. לא היה לי עניין אמיתי בעתידו של בית הספר. ידעתי שאני חוזר בסוף השנה לבית חינוך עם תעודת גמר משונה: "מצוין" בחיבור ו"בלתי מספיק" באנגלית ובמתמטיקה. "השארת חותם בבית הספר רק בשערוריות שחוללת", אמר לי המחנך בן-יחזקאל והוסיף, "בכל זאת היה תענוג להיות המחנך שלך". הוא הבחין בחיוך על פניי ואמר: "את קרל מרקס ואולי גם את בר בורוכוב תקרא כבר בעצמך". הוא צדק. כבר נברתי בכתביהם של השניים בספרייה של אבא וגם בספריית הפועלים. גם את "העולם הזה" קראתי בכל יום רביעי בספריית אורן החמודה. מבחינתי עבר זמנו של ספר הלימוד "תולדות עמנו". בספרייה קראתי גם את כתבי זאב ז'בוטינסקי, שהטביע בי חותם עמוק בעיקר בזכות תרגומו ליצירה הפואטית "העורב" מאת אדגר אלאן פו. לכיתה ח' היה ערך די זניח מבחינה לימודית, אבל הילדים בכיתה והאווירה הכללית בבית הספר עניינו אותי מאוד. ההצצה לטריטוריה זרה ומנוכרת היתה מאלפת ומושכת, ולא רק בגלל החגורות האלסטיות האדומות של שתי היפות בכיתה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

הרביתי לחלות וחברים מהכיתה ביקרו אותי והביאו מכתב מהמחנך יצחק אזהרה לכיתה שנפתח בנימה מאיימת. התוכן היה חמור ויצחק הזהיר אותנו מפני צעדים שינקוט המנהל אם לא נכתוב למשרד החינוך ונטען "שהגזמנו בתיאור המכות שסגן המנהל נתן לתלמיד עמית". סירבתי באורח מוחלט וכך נגנז הנושא. חבר פיקח אחד אמר לי שאני נהנה מהמרד עצמו חרף חיבתי המתונה לתלמיד שהוכה ולכן לא התעניינתי כל כך בתוכנו המתרה של המכתב. הילד קלע למטרה, לא הודיתי באשמה אבל חייכתי. פניי היו כבר מועדות לבית הספר התיכון בכ"ט בנובמבר.