במהלך חודשי המלחמה, האחיות והאחים במרכז השיקום ע"ש גנדל בהדסה הר הצופים ממלאים תפקיד חשוב בהחלמתם של החיילים הפצועים עם הענקת טיפולים רפואיים, ליווי אנושי ואישי ותמיכה רגשית מסביב לשעון. התפקיד של האחיות והאחים בשיקום, הוא השלב המרכזי בליווי וטיפוח מטופלים לאחר שחוו אירועים קשים כמו משברים, תאונות או פציעות. לאחר השלב האקוטי ומציל החיים, מגיעים הפצועים כשהם בתחילת הדרך של חזרה לחיים השגרתיים בתפקוד היום יומי.
אל מרכז השיקום החדש בהדסה הר הצופים מגיעים מטופלים עם מגוון אבחנות שונות – לאחר אירוע מוחי, שבר מורכב, תאונת דרכים, פציעה בפיגוע או פציעות רב מערכתיות. עם תחילתה של מלחמת "חרבות ברזל" מיהרו בהדסה להקים במרכז השיקום מחלקה ייעודית לטיפול בפצועי המלחמה אשר הגיעו בהמוניהם לאחר שעברו ניתוחים והליכים מורכבים.
שרית מז'ביץ זוננשיין, שעובדת כאחות במחלקת השיקום בהדסה הר הצופים מזה 13 שנים, קיבלה את תפקיד סגנית אחות ראשית במחלקה במקביל להגעת הפצועים. "הפצועים מהמלחמה החלו להגיע לשיקום וניהול המחלקה התבצע בעזרת שיתוף פעולה בין כל הצוותים –סיעוד, רפואה, מטפלות בריפוי בעיסוק, דיאטניות, מטפלות בריפוי בדיבור, פיזיותרפיסטיות ובאופן ייחודי לפצועי המלחמה הצטרפו מטפלים ברפואה אלטרנטיבית וכלבנות טיפולית", היא מספרת. "הבנו שמהלך הטיפול בהם הוא שונה וצריך להעניק להם טיפולים נוספים שהם בהחלט ייחודים ומותאמים לסיטואציות המורכבות שהם עברו במלחמה".
עבודת האחיות והאחים במחלקת השיקום מורכבת מתמיכה סיעודית במצבם הפיזי של המטופלים אך שרית, נשואה ואם לחמישה ילדים המתגוררת מכוכב השחר, מדגישה שלליווי ולתמיכה הנפשית יש חלק בלתי נפרד בתפקידן של האחיות, דבר שהתחדד מאוד עם הגעתם של פצועי המלחמה למחלקה. "אני רואה בתפקיד של האחות כתובת לכל דבר, בין אם זה לעזור בצרכים הפיזיים הבסיסיים של המטופל – כמו לרדת מהמיטה בפעם הראשונה או אפילו להתקלח ולאכול ובין אם לתמוך בהיבט הנפשי והרגשי – לזהות מהי ההתמודדות ולכוון לטיפול או לסיוע הנכון", אומרת מז'ביץ זוננשיין מוסיפה: "אל מול פצועי המלחמה, התמיכה הנפשית הייתה ועודנה מאוד משמעותית – אפילו קריטית. קרה לא פעם שתוך כדי תהליך השיקום חיילים יצאו להלוויות של חבריהם ובזמן שהחייל עובר תהליך כל כך קשה ורגיש לאורך זמן – אירוע כזה יכול לשבור, להחזיר אחורה בהיבט הרגשי, אבל אנחנו פה לדאוג שזה לא יקרה או לטפל במי שחווה כזו רגרסיה".
רוצים להישאר מעודכנים?
כסגנית אחות ראשית במחלקת השיקום, היא פגשה עשרות מטופלים שכל אחד מהם עבורה הוא עולם ומלואו שהביא עימו קשיים פיזיים ונפשיים, שלא תמיד היה קל להתמודד עימם: "כשהחלו להגיע הפצועים מהמלחמה הייתה לצוות השיקום שיחה עם פסיכולוג בה חודד עבורנו איך להתנהל נכן עם הפצועים ואיך לנהל איתם שיחה באופן מבוקר. חלק מהחיילים היו מספרים לנו את סיפורי הפציעה שלהם מספר פעמים, אנחנו כבר הבנו שזה הצורך שלהם לפרוק ונתנו להם מקום". עם זאת, לשמוע את הסיפורים הקשים לא היה עניין של מה בכך עבור שרית, בעיקר כשבעלה גויס גם הוא והיה במשך זמן רב רחוק מהבית. "אני שומעת מהחייל מה הוא עבר בקרב וזה נשאר איתי, גם כשאני כבר לא נמצאת במחלקה, זה חלק מלהיות אחות – את תמיד אחות ואת תמיד דואגת ואכפתית. בעלי גם גויס בתחילת המלחמה והטיפול שלי בפצועים היה מעין סגירת מעגל בשבילי וזה העניק משמעות נוספת לעשייה שלי, גם בימים בהם הלב היה כבד ונתון בדאגה גדולה", היא מתארת. "לפעמים גם בכיתי ביחד איתם, אני לא מאמינה בלהחזיק את עצמי עד היציאה מהחדר. זה רגש אמיתי שיוצא כלפיהם וברגעים קשים ירדו דמעות". למרות הקושי, שרית מספרת שמה שמחזק אותה זה דווקא החיילים עצמם והאופן בו הם התמודדו עם כל הקשיים: "אני בעיקר מתחזקת מהגבורה שלהם כאן בשיקום. גם אם הם כואבים הם מצליחים להתאפס וחוזרים למסלול, אין דרך אחרת מבחינתם וזה הניצחון שלהם".
בין שרית לחיילים נוצרו קשרים אמיצים, חלקם הגדול מגיע לביקור במחלקה גם לאחר שסיימו את הטיפול באשפוז. "גם אחרי השחרור מהאשפוז, כשהם היו מגיעים לשיקום יום, הם תמיד היו עולים להגיד שלום, לבדוק מה שלום הצוות ומה שלום החברים שלהם שנשארו במחלקה. נוצרו פה קשרים וחברויות חזקות, שלפעמים היו ממשיכים ברמה האישית. אחד החיילים שנכנס באופן אישי וייחודי ללבה של שרית הוא אהרון שמואל ברייס, חייל בחטיבת השריון שנפצע באורח קשה מאוד בקרבות בלב רצועת עזה. שרית מספרת על ההיכרות עם החייל, שגישתו המיוחדת כל כך לחיים עוררה בה השראה: "אהרון הגיע אלינו לשיקום כשהוא היה זקוק לעזרה פיזית בהליכה מכיוון שהפציעה פגעה לו ביציבות. הוא נפצע קשה, היו לו רסיסים בכל הגוף שגרמו לפצעים עמוקים שהיו זקוקים לטיפול אינטנסיבי. בימים הראשונים, אהרון היה נעזר בחברים כדי להתהלך במחלקה אבל תמיד ראיתי אותו עם חיוך. יש בו מעין קלילות כזו באופיו והוא רואה כל סיטואציה כהזדמנות למשהו טוב יותר. הוא אף פעם לא הרגיש מסכן, הוא מקבל את מה שמגיע אליו וצומח ממנו וזו גישה שמצילה אותו. תוך שבוע הוא כבר התהלך לבד במחלקה ביציבות.
"התחברנו ונוצר קשר מיוחד בגלל הסיפורים האישיים שלנו", היא מספרת, "מצאנו את הדומה והמשותף והוא נכנס לי ללב". גם לאחר שאהרון השתחרר מהמחלקה הוא הגיע לבקר את שרית מדי פעם והקשר בניהם עוד נמשך לאחר החלמתו. מספר שבועות לאחר ששוחרר, אהרון ערך מסיבת הודיה והזמין את שרית שהגיעה לתמוך וההתרגשות הייתה גדולה. "מסיבת ההודיה הייתה מרגשת מאוד. אהרון לא הפסיק להודות לכל מי שנכח שם ולראות אותו עומד שם אחרי הפציעה הקשה שעבר ותהליך השיקום האינטנסיבי ריגש אותי עד דמעות. הוא בן אדם מיוחד ואני שמחה שנפלה בחלקי הזכות לטפל בו ובכל שאר החיילים שעברו אצלנו במחלקה".
אהרון בעצמו מסכם ומספר שהחיבור לשרית היה מיידי ועמוק, דבר שתרם לו רבות בתהליך השיקום: "שרית היא אדם מיוחד, אחות בחסד עליון. התחברתי אליה מאוד ונוצר בנינו קשר אישי. בתהליך שיקום כזה אינטנסיבי אתה צריך איתך את האדם שיאמין בך לא משנה מה יקרה, ושרית היתה האדם הזה, תמיד עמדה שם לצידי".
תגובות