בין אזעקות, מבצעים ושיח בלתי פוסק על ביטחון, חטופים ומלחמות – משהו קורה מתחת לרדאר. משהו כואב, מתמשך, שמכרסם ביסודות החברה שלנו – ואף אחד לא מדבר עליו. נכון להיום, בישראל חיים כ-1.98 מיליון נפשות מתחת לקו העוני, מתוכם כ-874 אלף ילדים. ילדים. חלקם הולכים לישון רעבים. ממש ככה.
בתוך ההמולה הלאומית, התקשורת, ובצדק, עסוקה במלחמה, בחיילים, במשפחות השכולות ובחטופים. אבל מי מדבר על אלו שאיבדו הכל? משפחות חד הוריות, חולים, קשישים – ו"נשות מילואימניקים" שנותרו מאחור בלי גב, בלי תמיכה, בלי פרנסה. המדינה שותקת – והם זועקים.
העוני בישראל הוא לא גזירת גורל, הוא תוצאה של הזנחה, של מדיניות, של סדרי עדיפויות מעוותים. התרומות יורדות, הבקשות לסיוע מזנקות, אבל איפה משרד הרווחה? איפה הסיוע? איפה התקציבים שהובטחו שוב ושוב? איפה שר הרווחה, דווקא בשעה שזו המשמרת שלו?
ממשלת ישראל צריכה לומר: סליחה. סליחה. סליחה.
סליחה מ-872,000 ילדים החיים בעוני.
סליחה מ-1.98 מיליון נפשות שהידרדרו לפת לחם.
סליחה על זה שבמדינה יהודית, ב-2025, יש ילדים שמגיעים לבית הספר בלי אוכל.
רוצים להישאר מעודכנים?
בימים נוראים אלו, אנחנו מדברים הרבה על חשבון נפש. אז הנה החשבון האמיתי: אי אפשר לדבר על חוסן לאומי בלי צדק חברתי. אי אפשר להילחם באויב מבחוץ בזמן שמיליונים שוקעים בעוני בפנים, אי אפשר להישאר אדישים.
המדינה חייבת להתעורר. לא במילים, לא בסיסמאות. במעשים, בתקציבים, במדיניות. זו לא שאלה של שמאל או ימין – זו שאלה של אנושיות. של אחריות.
תנו לי, לפחות, לבטא את זעקתם.
עמותת "תכלית" 6031*
- הכותב הוא אהרון כהן, מנכ"ל עמותת החסד תכלית
ישראל צוקרמן
אתה כל כך צדק לצירה הרב גם אני כזה אין לי איך לגמור את החודש.