רגעים ותקופות של חופש

זה אולי יישמע מוזר בקריאה ראשונה, אבל אחת מחוויות החירות המכוננות שלי התרחשה כאשר סיימתי את השירות הצבאי, והגעתי להבנה – אחרי בירור ממושך ומעמיק למדי – שאני רוצה להיות מורה.

כמובן, אפשר לומר שזה רגע של חירות, מכיוון שבתקופה זו, אדם צעיר בישראל מסיים את חלקו במסגרות שכפויות עליו – בית הספר והצבא. ככל שמסגרות אלו רוצות ויכולות להיות משמעותיות, אלו מסגרות גדולות, עם מטרות משלהן, שלא תמיד מצטיינות בראיית הפרט וברצונותיו. ולכן זה גם טבעי שעם סיום הפרק הזה – יש תחושה גדולה של חופש.

אבל הדבר המשמעותי יותר עבורי, היה בעצם ההבנה של "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול", ועוד שתי תובנות משמעותיות לצד הבחירה הספציפית שבחרתי (או, שבחרה בי). האחת, לבחור להיות מורה, כבר לפני 30 שנה – לא היתה בחירה מובנת מאליה. בוודאי לא לגבר (מחילה, זו באמת לא אמירה שוביניסטית). מקובל הרבה יותר היה לרצות ללמוד משפטים, רפואה, וגם מדעי המחשב הפציעו כאפשרות זוהרת של תעסוקה – חדשנית, ושכר נאה בצידה.

למרבה הצער, המשבר בהוראה התקיים גם אז, וההוראה סובלת מיחס כפול של הרבה הערכה, אבל בעצם – אין כמעט הורים שהיו רוצים שילדיהם יעסקו בהוראה. ומי בכלל מספר, לעצמו או לעולם שבחר ב"קריירה" של מורה?? ולכן במידה לא מבוטלת, יצא שהבחירה שלי היתה ממש "נגד הזרם", למרות שממש לא היתה לי שום כוונה להיות חתרני או יוצא דופן, אלא פשוט לברר מה טוב וחשוב לי בחיים. במובן זה, בחירה זו היתה רגע של מימוש חירות, יציאה נגד מוסכמות, נגד ציפיות, והקשבה למה שבאמת יהיה טוב עבורי.

תומר בליטי-דגן (צילום: הילה אזולאי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ויותר מכך, אני חש מגיל צעיר (המלה 'חש' מדויקת יותר מאשר 'מבין'), שעבורי, "חופשי זה לגמרי לבד", ולכן הבחירות המשמעותיות שלי בחיים הן בחירות של קשר, של מחויבות, ולכן של משמעות ואושר.

שוב, אולי זה יישמע מוזר, אבל להבנתי, התרבות שלנו מעלה על נס את ערך החירות, ולא תמיד באופן מדויק או פרופורציוני. לצד ערך החירות – שהוא חשוב ומהותי ללא ספק – קיים תמיד עקרון ההדדיות, 'להיות חלק'. לתחושתי, הרחקנו לכת לקוטב אחד, לקוטב של החירות האינדיבידואלית, הפרטית, ואנו משלמים על כך מחירים כבדים. אף אדם אינו אי, (אמר ג'ון דאן), ומי אנו ללא משפחתנו, חברתנו, וכו'. אנו חלק מאורגניזם גדול, שהתחיל לפנינו וימשיך אחרינו. יותר מכך, גם האנושות אינה לבד מול הטבע, אלא היא חלק בתוכו. הבנה זו מרגיעה מאד. והיא אמיתית מאד, לטעמי.

אני מוצא את החירות ואת המשמעות שלי, בהדדיות, במחויבות, ברצון להיות חלק מדבר גדול יותר, בין אם במשפחה, בקהילה, בבית הספר, בעיר ירושלים, בישראל, בעולם. שם אני מוצא את חירותי, ואת אושרי. ובאמת היה לי מזל גדול, להגיע ללמוד בירושלים, להקים משפחה, לעבוד במקום שאני אוהב כל כך ונטוע בו, ופשוט להיות חלק.

***

הטור מוקדש למחזור הראשון של תכנית תעודת הוראה של מכון כרם, מנח"י והתיכון לאמנויות. בהצלחה לכם, פרחי הוראה נפלאים.