הקרב על מתחם כרמית: ההתנגדות צודקת ונכונה, אבל היכן החלופה?

הערר שהוגש באחרונה נגד תוכנית 'כרמית' מעלה שורה ארוכה של טענות נכונות וחשובות. הפגיעה האפשרית במרחב הטבעי, באגן החזותי של עין כרם, במערכות הניקוז ובמעיינות, העומס התחבורתי הצפוי, המרחק מהרכבת הקלה, והאבסורד שבתכנון שכונה של אלפי תושבים שתלויה במעליות ובדרגנועים כדי להתחבר למערכת התחבורה הציבורית. כל אלה ראויים לדיון רציני.

אבל דווקא משום שהטענות הללו מוצדקות, חסר בערר הדבר החשוב ביותר: חלופה.

שוב אנחנו נופלים למלכודת שמלווה כמעט כל מאבק תכנוני בירושלים (ובישראל בכלל). היזם ומוסדות התכנון מציעים תוכנית גרועה, והמתנגדים דורשים לבטל אותה. צד אחד אומר "מגדלים", הצד השני אומר "אל תבנו", כאילו אלו שתי האפשרויות היחידות. אבל הן לא.

כרמית יכולה להיות הזדמנות להראות שאפשר לבנות אחרת: לא מקבץ של מגדלים המונחים על ההר כאובייקטים זרים, אלא שכונה ירושלמית אמיתית. נמוכה יחסית, צפופה, מגוונת, מעורבת שימושים, בנויה בקנה מידה אנושי ומשתלבת בטופוגרפיה ובנוף.

צריך רק להביט כמה מאות מטרים משם, לעבר עין כרם.

עין כרם אינה יפה משום שאין בה בניינים. היא יפה כי הבנייה והנוף הפכו עם השנים למכלול אחד. בתי האבן, קווי הגגות, הסמטאות, החצרות, הטרסות והצמחייה אינם עומדים בניגוד להר, הכל יושבים בתוכו. הכפר נבנה בקנה מידה שמתאים לאדם ולמקום.

זו נקודה מהותית שהדיון התכנוני כמעט תמיד מפספס: בנייה וטבע אינם בהכרח אויבים.

יש הבדל עצום בין בניין בן שלוש, ארבע או חמש קומות, הבנוי באבן ובפרופורציות מסורתיות ועוקב אחר קווי הטופוגרפיה, לבין מגדל בן 30 קומות המזדקר מעל קו הרכס. הראשון יכול להפוך לחלק מהנוף והשני הופך להיות הנוף. השאלה, אם כך, אינה רק כמה בונים, אלא איך בונים.

צפיפות גבוהה בקנה מידה אנושי

תוכנית כרמית משתרעת על שטח עצום. דווקא משום כך קיימת כאן אפשרות לחשוב מחדש על ההנחה הישראלית שלפיה הדרך היחידה לייצר מספר גדול של יחידות דיור היא לרכז אותן במגדלים. אפשר לייצר צפיפות גבוהה מאוד גם באמצעות מרקם רציף של בניינים בני שלוש עד חמש קומות, רחובות צרים ונעימים, בנייה היקפית סביב חצרות, וכיכרות קטנות. במקום ארבעה מגדלים וסביבם שטחים מתים, ניתן לפרוס את זכויות הבנייה בתוך מרקם עירוני שלם.

זה אולי פחות מרשים בהדמיה או בישיבת ועדה, אבל זה מייצר משהו שמגדלים אינם מסוגלים לייצר, עיר.

וכאן נמצאת גם התשובה לחלק מהבעיה התחבורתית. כאשר מתכננים שכונת שינה: אוסף של בנייני מגורים ללא רחובות מסחריים, מקומות עבודה, בתי קפה, מכולת, מרפאה, גני ילדים, בתי ספר ומרחבים ציבוריים במרחק הליכה, כמעט כל פעולה יומיומית מחייבת יציאה מהשכונה. התוצאה ידועה מראש: עוד מכוניות, עוד יציאות לכבישים הראשיים ועוד פקקים.

לא ניתן לפתור בעיה כזו באמצעות עוד נתיב או עוד חניון, אבל אפשר לתכנן שכונה שבה חלק גדול מהחיים מתרחש בתוך השכונה עצמה.
שכונה שבה ילד יכול ללכת לבית הספר, אדם מבוגר יכול להגיע למכולת ללא רכב, אפשר לשתות קפה, לעבוד, להתפלל, לקנות, לשבת בכיכר או לפגוש חבר בלי להניע מכונית.

עירוניות כזו אינה רק נעימה יותר, היא מפחיתה מלכתחילה את הצורך בנסיעות. וזה בדיוק ההבדל בין שכונה לבין מעונות שינה מפוארים.
יותר מדי שכונות חדשות בישראל הן למעשה מקומות שבהם אנשים ישנים בלילה, יוצאים בבוקר וחוזרים בערב. אין בהן כמעט חיים עירוניים עצמאיים. אין רחוב אמיתי, מרכז או שום סיבה להיות בחוץ.

הבית הוא יחידת דיור; הבניין הוא מכונת מגורים; הרחוב הוא נתיב למכונית. כך לא בונים ירושלים.

אפשר כמובן לטעון שאין צורך לבנות את כרמית כלל. גם לטענה הזאת יש בסיס. ירושלים יכולה לייצר עוד מספר עצום של יחידות דיור באמצעות עיבוי מתון של המרקם הקיים עם תוספת קומות, השלמת רחובות, בנייה במגרשים חסרים וחידוש עירוני שאינו מחייב הריסת שכונות והחלפתן במגדלים.

אבל כל עוד תפיסת התכנון הארצית נשארת כפי שהיא, הלחץ לבנות מתחמים חדשים לא ייעלם. תוכנית אחת תבוטל ותוכנית אחרת תגיע במקומה. לכן המאבק אינו יכול להסתפק ב"לא".

על נבחרי הציבור, הארגונים הירוקים, האדריכלים והתושבים להתחיל להגיד גם כן.

• כן לבנייה אך לבנייה ירושלמית.
• כן לצפיפות אך לצפיפות בקנה מידה אנושי.
• כן לאלפי יחידות דיור אך בתוך רחובות, כיכרות, חצרות ומרקם עירוני אמיתי.
• כן לפיתוח אך כזה שמכבד את ההר, את הטופוגרפיה, את הצמחייה ואת אחד מנופי התרבות החשובים של ירושלים.

ארי אושר פרי-צדיק (צילום: אלבום פרטי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אם המתנגדים לכרמית סבורים שהתוכנית הנוכחית פסולה, עליהם להניח על השולחן אלטרנטיבה תכנונית. אפילו תוכנית קונספטואלית שתראה כיצד אותו שטח יכול להיראות אם מתכננים אותו מתוך המסורת העירונית והאדריכלית של ירושלים ולא מתוך ספר ההוראות של שכונת המגדלים הישראלית.

מתחם כרמית הוא בדיוק המקום לעשות זאת. הוא פרויקט עצום, רגיש ושנוי במחלוקת, והוא בעיקר אינו רק בעיה, הוא גם הזדמנות.
הזדמנות להראות לציבור, לעירייה ולמוסדות התכנון שלא חייבים לבחור בין הרס הטבע לבין הקפאת העיר, בין מגדלים בני 30 קומות לבין אפס בנייה, ובין פיתוח לבין שימור.

אפשר לבנות שכונה שבה בניינים בני כמה קומות יורדים עם המדרון, הרחובות מותאמים לטופוגרפיה במקום למחוק אותה, הבנייה עשויה מחומרים המתאימים לירושלים, שבה עצים, טרסות ומרחבים טבעיים נשזרים בתוך המרקם הבנוי. שכונה שהמסחר נמצא ברחוב ולא בקניון, באדם ולא המכונית. הוא נקודת המוצא של התכנון. זו תפיסה אחרת לגמרי של מהי עיר.

הגיע הזמן שגם הפוליטיקאים הירושלמים יאמצו אותה. קל להגיש ערר או לצעוק שמגדלים יהרסו את עין כרם. אבל הנהגה אמיתית אינה מסתפקת בהסבר למה תוכנית מסוימת גרועה, היא מציגה לציבור תמונה של מה יכול להיות במקומה.

בכרמית יש הזדמנות להציג את התמונה הזאת, ואם נצליח לעשות זאת שם, אולי נוכל סוף-סוף להתחיל לשנות לא רק תוכנית אחת בירושלים, אלא את הדרך שבה אנחנו בונים את העיר והארץ כולה.

• ארי אושר פרי-צדיק הוא ירושלמי, יזם וכותב על עירוניות, דיור ותכנון עיר. מנכ"ל עמותת 'מחיה – המכון לעירוניות עברית'