ברגעים האלה של משבר הקורונה, אנחנו עדיין לא באמת מבינים את המשמעות של מה שאנחנו חווים, ובוודאי את ההשפעה המכרעת על איך חיינו יראו מכאן והלאה.
דבר אחד בטוח. מה שהיה לא יהיה עוד. בוודאי בשלב הראשון. חיי ה'כאן ועכשיו' שרבים מאיתנו ניהלו, יוחלפו בהקדם בהתנהלות יותר מתונה, שקולה וזהירה. החרדה מפני סיטואציה דומה שעשויה לשוב, תוביל אותנו לגישת חיים יותר שמרנית ופחות קלילה.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 13"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
כמו דורות קודמים אלו שסחבו עימם את חרדות העבר אל היומיום שלהם, כך גם דור הקורונה שכבר מתחיל להפנים את הערך העליון שישלוט בחיינו, לפחות בשלבים הראשונים, עד שתגיע השכחה: צניעות.
אלה רגעים שבהם כולם לומדים להעריך את הדברים הקטנים. החומר הופך למשני, ואולי חלילה גם לבלתי מושג. לכן דברים שנשכחו בדרך ישובו לתפוס מקום מרכזי. רגישות, חמלה, וכאמור צניעות צריכים להיות הערכים שיבלטו ביומיום שבו נבין כולנו שאכן יש כוחות גדולים וחזקים מכולנו.
החיים החדשים יבואו לידי ביטוי גם בזירה הספורטיבית, שהיא הדלק שמניע אותנו והחמצן שאנחנו נושמים. אל המגרש מתנקזות הרגשות שלנו והשבוע שאחרי מתעצב בהתאם לתוצאה.
נתבקשתי לכתוב טקסט על געגוע לספורט הירושלמי. כשאומרים לנו געגוע, אנחנו נזרקים באינסטינקט לימי ימק"א או ראשית טדי, סרטוני יוטיוב באיכות בינונית, או תמונות שחור לבן. אבל עבורי זה לא המקרה. לא הפעם. לעבר הרחוק תמיד יש בי געגוע, כנראה שלכולנו. הגעגוע הנוכחי שלנו הוא למה שעד לפני שבוע תפסנו כמובן מאליו. געגוע עז לכאן ולעכשיו. לדברים הקטנים של הספורט הירושלמי שהיו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. מהדיבור על ההרכב המסתמן, המשחק, השלכותיו והמבט לעתיד. המובים של ג'ייקובן, הטוריה של אלירן, התובנות של מישל האהוב ברדיו ומעל כולם הגולים של אוואקה, והחתוליות של אדליי. אליהם הגעגוע, למה שתפסנו כמובן מאליו עד לפני שבוע. רק בריאות ויאללה הפועל.
יהונתן כהן (צילום: אלבום פרטי)
***
זה בטוח נאיבי מצידי, אבל אולי הימים הללו יניחו לחלק מהציניות והארסיות שהיו מנת חלקנו טרם הקורונה. נלמד להיות פחות נחרצים, יותר סבלניים, יותר מתעמקים ופחות שולפים מן המותן. נסתכל על הפועל קטמון ירושלים ונדהם מהתהליך המטורף שעובר המועדון בשש השנים האחרונות. ממיזם אוהדים, למפלצת מקצוענית שהמפגש המוצלח שלה עם הליגה הבכירה הוא עניין של זמן. מחלקת נוער יצרנית, צוות אימון מודרני ומעודכן, ובעיקר מנגנון שבמשך השנים האחרונות הצליח לעבור ממודל של תלות יחסית בתמיכה של אוהדים מסורים ואמידים, למערכת כמעט עצמאית, וזה אולי ההישג הכי גדול.
כמו בכל גוף, עסק וארגון, גם עתיד המפעל של הפועל ירושלים החדשה ניצב בפני אתגרים עצומים נוכח המגיפה שמאיימת על האנושות. במחשבה מעמיקה יותר, נראה גם כי אין כל ספק לגבי הנחיצות המתבקשת של השלמת המהלך שלשמו נוסד מפעל האוהדים, הפועל ירושלים אחת. עוצמתו של המהלך תלויה בעוצמת האחדות של המחנה האדום בירושלים מכל גווניו. יש לגלות הבנה עמוקה לגודל השעה ולשלב ידיים מאחורי המהלך המתבקש. קורת גג אדומה אחת בפאתי ליגת העל תחת השם המרגש מכל "הפועל ירושלים" ובתפעול המערכת העוצמתית והמקצוענית שהוקמה בעשר אצבעותיהם של האוהדים.
***
ממעוף הציפור, ובהסתכלות קרה ורחבה יותר על הספורט הירושלמי, אפשר לומר שיש הרבה סיבות לגאווה בעת הזו. סימני השאלה העתידיים גדולים כמובן, אבל החלל העצום שנפער פתאום צריך לגרום גם לאוהדי הקבוצות הירושלמיות שביעות רצון יחסית. מועדון הכדורסל מתנהל לתפארת. מערכת אדירה ומצליחה לאורך שנים למרות טלטלות בצמרת, עם חיבור מעורר השראה לקהל האלפים שמתייצב בהמוניו לכל משחק שולי בסיבוב השלישי חסר המשמעות בליגה המוזרה של הכדור הכתום.
גם בית"ר יכולה להיות שבעת רצון. למרות הביקורות המוגזמות, בתוך שנה וחצי הפך המועדון מניסוי חברתי כלכלי של בעלים חסר הבנה במשמעויות העמוקות של המשחק, למה שכל אוהד בית"ר חלם שתהיה הקבוצה שלו. מקום שנעים להגיע אליו, וקבוצת כדורגל התקפית שמביאה שחקנים מובילים במטרה להגיע להישגים מיידים ולא כקרש קפיצה לאקזיט הבא של בעל בית בעייתי.
שאול
הגיע ליעד. אחרי שמזה שנים, משמש כהן כבעל הבית האמיתי בהפועל קטמון, המביא והמוציא, כולל המטיף גדול בקבוצת הווצאפ המרכזית של קטמון, הפך כהן גם לכותב טורי דיעה. כהן, שמשמש בכל העיר גם כמבקר מסעדות נודע, משתלט אט אט על תכניו של העיתון, מוכיח שעם קשרים טובים בחלונות הגבוהים של הרשת, ועם מעט כישורים, הוא יכול להיות המוציא והמביא גם בעיתון עצמו. שאפו.