"הגיע הזמן – אומרת אימי". לאחר שנתיים בהן הקבוצות הישראליות נאלצו לארח משחקים באולמות קרים, מנוכרים ואפורים (והכי כואב – עם מעט, ממש מעט, אוהדים), החזרה של הכדורסל האירופי לישראל מתקרבת בצעדי ענק. אמנם משחק החזרה של הפועל יהיה מול המבורג (ולא מול ונציה), אמנם הוא יהיה בחולון ולא בירושלים ואמנם הפועל תארח באופן ודאי רק שלושה משחקים (בהתייחס אך ורק לשלב הראשון של היורוקאפ), אבל אין ספק שכל משחק בישראל יעזור לקבוצה מאוד.
פייר, התגעגענו. פגרת הנבחרות אפשרה לנו לעצור לרגע, ולתת כמה אנקדוטות על ההתרשמות מהקמפיין האירופי של הפועל בינתיים.
ראשית, ההתקפה האדומה מרשימה למדי. נכון, היא עדיין לא יודעת להביא לידי ביטוי הפעלת גבוהים באופן יעיל ושיטתי, ונכון, עיקר המשחק נשען על יכולת החדירה של הגארדים ופחות מדי משחק גב לסל של לאמב, אבל 96 נקודות בממוצע למשחק זה לא משהו שאפשר לזלזל בו.
עם זאת – ההגנה, זו שהיתה אחת החוזקות של הסגלים בעונות הקודמות, הפכה להיות חלשה להחריד, והרבה בגלל החולשה בריבאונד ההגנה, שמוביל לפוזשנים התקפיים נוספים מצד היריבות. לאחרונה דובר על חיזוק שהקבוצה מחפשת לעמדות הפורוורד, ולטעמי מקבלי ההחלטות צריכים לחפש בעיקר סטרץ׳ 4 – גבוה עם יכולות מוכחות בריבאונד, שמעבר לריווח שיעניק למשחק ההתקפה, יעזור בצמצום ריבאונד ההתקפה של היריבות ובכך לשיפור ההגנה.
רוצים להישאר מעודכנים?
שנית, אני סבור שרועי הובר משחק מעט מדי במסגרת האירופית. אז נכון, בהינתן קו אחורי עמוק ואיכותי בדמותם של הארפר ו-ווינסטון, הובר הוא הרכז השלישי בהיררכיה. אבל הובר הוא הרכז שמפעיל את הגבוהים בצורה הטובה ביותר, ואני חושב שראוי שאלון ישלב אותו בהרכבים עם שני רכזים, מה שיכול להיות מאוד יעיל נוכח השמירות הכפולות שכמעט כל יריבה שולחת על הארפר.
שלישית, ראוי להתייחס מעכשיו לסוגיית קאדין קרינגטון.
הארכת החוזה של השחקן צריכה להיות המטרה הכי חשובה של ראשי המועדון בזמן הקרוב. עזיבתו של קרינגטון, וחלילה לקבוצה ישראלית אחרת (יש אחת במחוז תל אביב שקונה כל מה שזז), תחליש את הפועל מקצועית ואסטרטגית, והמועדון, ששואף להחזיק בישראלים הטובים ביותר, יתרחק מביסוס ההגמוניה שלו בליגה הישראלית. קרינגטון שווה חוזה מקסימום במונחי ליגת העל, ומתן אדלסון צריך לעשות הכל כדי להשאיר אותו בשורותיו לשנים הקרובות.
תגובות