במוצ"ש הקרוב תפגוש הפועל את המקבילה האדומה מתל אביב, ונכון לכתיבת שורות אלה – האחת היא הקבוצה החזקה ביורוקאפ, והשנייה היא לכל הפחות מהחזקות ביורוליג (אם לא הכי חזקה).
מפגש הענקים הזה מזכיר נשכחות, וזורק אותי אל גמר גביע המדינה של שנת 2004, אז פגשה הפועל, אלופת היול"ב קאפ, את מכבי תל אביב – אלופת היורוליג באותה שנה (זה נגמר בתבוסה כואבת אם תהיתם)).
אבל המפגש הקרוב בין שתי האדומות הוא הרבה מעבר למשחק כדורסל – זהו עימות בין שתי גישות שונות. בעוד עופר ינאי דוהר קדימה בלי לעצור, מקצר תהליכים – מחתים את השחקנים היקרים באירופה והולך "אול-אין" על היורוליג – ומעניק לאוהדיו הישגים שאוהדינו רק חולמים עליהם, בעלי הפועל ירושלים, מתן אדלסון, מציג גישה מתונה יותר. תהליכית – יש שיאמרו משעממת (ויעידו על כך 6,000 אוהדים בלבד במשחק הבית הראשון באירופה אחרי שנתיים).
בעולם שבו עופר ינאי לא קיים, סביר שהיינו מעריכים את ההשקעה של אדלסון הרבה יותר. אבל ינאי קיים, ועוד איך קיים – ואדלסון נדחק הצידה, כשהפועל איבדה את התואר הלא רשמי של הקבוצה השנייה בארץ והיחידה שקוראת תיגר על מכבי. מדובר בקרב על נרטיב, על דומיננטיות, ולכן המשחק הזה חשוב הרבה מעבר לעוד ניצחון בליגה. הפועל צריכה לנצל את ההזדמנות כדי לבסס את עצמה ולחזק את המותג מול קבוצה שדורסת כל מה שזז – וכן, ידוע וברור שהפועל תל אביב של אירופה שונה לגמרי מזו של הליגה (מכסות זרים וחובת הישראלים על הפרקט).
זה רגע חשוב למותג: מאבק ישיר על הלגיטימציה, תוך הכרזה ברורה שהמטרה היא אחת – זכייה ביורוקאפ, ובמקביל כמה שיותר ניצחונות על הקבוצה של ינאי שישרתו את המועדון, כדי להחזיר אוהדים ליציעים. האוהדים מחכים למסר ברור, למנהיגות, להצהרה. המועמד הטבעי לכך הוא כמובן הבעלים, אך הוא שקט מדי, לא כריזמטי, ואולי זו אחת הסיבות לדלילות היחסית ביציעים. אבל אם הדמויות המובילות לא ידברו, לפחות שהקבוצה תדבר על הפרקט. כי הפועל משוועת לפנים, לדמות דומיננטית שתיתן את הטון. אבל זה, כבר לטור אחר.
רוצים להישאר מעודכנים?
כדי שהפועל ירושלים באמת תשתווה לרמה של הפועל תל אביב של ינאי, יש דרך אחת ברורה – להגיע ליורוליג. כל דיבור על המפעל של "אן.בי.איי אירופה" זה נחמד לכותרות, אבל המציאות פשוטה: היורוליג הוא המפעל הכי חזק שיש ביבשת, מקצועית, כלכלית ותדמיתית. הדרך לשם עוברת בזכייה ביורוקאפ. וזו משימה ריאלית לגמרי. המפעל השנה מוחלש, והסגל של הפועל, על כל חסרונותיו, מספיק טוב בשביל ללכת עד הסוף. להפועל יש ניסיון, עומק והקבוצה נראית מספיק טוב על הפרקט באירופה כדי לזכות. אם לשפוט לפי הגישה בליגה השנה, נראה שזו גם האג'נדה גם בתוך חדר ההלבשה.
הוכחה? קיבלנו אותה מול מנרסה. קבוצה חזקה, עם מסורת, שאמורה היתה להקשות, אבל הפועל הראתה עליונות. בשלב הזה, אין סביב הקבוצה יריבה שאי אפשר לעבור. גם לא הטורקיות עם הכסף.
ובחזרה ל"ליגת האדומות" – בגמר גביע ווינר הפועל ניצחה את איטודיס, אבל זה היה בלי גינת וים מדר. הפעם הם כן ישחקו, וביד אליהו מלא. לא יהיה פשוט. הפועל ת"א באה עם יתרון מקצועי, אבל יונתן אלון כבר הוכיח שהוא יודע להביא את השחקנים שלו מוכנים למשחקים החשובים באמת.
מבחינת הטבלה, המשחק חשוב לנו פי כמה. אחרי כמה הפסדים מביכים בליגה, הפועל חייבת לנצח כדי להישאר במאבק על המקום השלישי, לא צריך לזנוח את הליגה לחלוטין גם אם היא מטרה משנית. עכשיו הזמן להוכיח מי הקבוצה האדומה הטובה בישראל.
ירושלמי
בזמן שבתל אביב עובדים על תכנון ארנה של עד 20,000 צופים וברמת גן כבר שוקלים את שדרוג האצטדיון הלאומי ל50,000 צופים, גם ירושלים צריכה לקום ולהתחיל לחשוב על שמירת הרלוונטיות תוך הכנת תוכניות להרחבת הארנה למעל 15,000 מקומות ולהיערך להרחבת טדי ללפחות 40,000 מקומות אף שעדיין יש את התוכנית שהוכנה עבורו להרחבה מעל 50,000 מקומות.