ביום שישי האחרון התראיין שי אהרון לתוכנית הספורט 'בדרך למגרש' ברדיו ירושלים, הוא הודה שהעונה הזו היא כישלון. המנהל המקצועי של הפועל קטמון לקח אחריות על המצב. מבחינתי, לקיחת האחריות הזו אומרת שהוא לא יוכל להמשיך בתפקידו. אני לא אומר חלילה שאהרון צריך לעזוב את הפועל קטמון, הוא פשוט צריך לעזוב את תפקידו כמנהל המקצועי ולרדת לכר הדשא כמאמן.
אהרון לא יהיה הראשון, וכנראה שגם לא האחרון, שעושה את ההסבה המקצועית הזו. בשנים האחרונות ראינו את זה קורה לא אחת בליגת העל. ניר קלינגר עשה זאת ואפילו ג'ורדי קרויף – המנטור של אהרון וזה שלקח אותו תחת חסותו, עשה זאת והפך למאמן מכבי תל אביב.
הגיע הזמן שגם בקטמון יקבלו את ההחלטה הזו, שהיא הנכונה ביותר עבור המועדון לדעתי, ויהפכו את שי אהרון למאמן. שם הוא יוכל לממש את יכולותיו ורצונותיו המקצועיות, ושם גם ניתן יהיה למדוד באמת את ההצלחה (או חוסר ההצלחה שלו).
יש להניח שאהרון לא יעשה זאת בחפץ לב. הרי תפקיד המנהל המקצועי נוח יותר. זה לא הוא שעומד בפרונט ומקבל את הביקורת, תמיד יש את המאמן לפניו וגם את השחקנים. אבל כאן צריכה להימדד העוצמה של קטמון כמועדון.
אהרון הוא אמנם סמל, אבל הוא לא כל יכול ולא האיש שעל פיו יישק דבר. לקטמון יש ועד מנהל שצריך לקבל את ההחלטה הזו, שהיא חד משמעית לטובת המועדון.
הבעיה, כפי שאני מבין אותה, היא שהוועד המנהל של קטמון הוא לא גוף עם שיניים. ברבות השנים (אולי בגלל התחלופה הפרסונלית) לא הצליח הוועד המנהל לייצר הנהלה אמיתית וממשית של קבוצת ספורט. שלא יובן לא נכון, יש לי הרבה מחמאות לוועד המנהל של קטמון – אבל מרביתן נוגעות אך ורק לניהול המועדון ולא לניהול השוטף של הקבוצה הבוגרת.
השורה התחתונה היא שקטמון, למרות שגייסה בשנים האחרונות הרבה מאוד כספים, החליפה מאמנים רבים ושחקנים לא מעטים, כשהתוצאות המקצועיות נותרו זהות – חוסר הצלחה לעמוד במטרות. השנה החולפת היתה אמורה להיות שנת המהפך, השנה שבה קטמון תגשים את עצמה – ליגה חלשה יחסית ונוחה, תקציב גבוה, המשכיות בסגל ובעמדת המאמן ומנהל מקצועי אחד – שכולם יחדיו היו צריכים לקחת את הקבוצה לליגת העל.
ההתחלה, כידוע, היתה טובה, שלא לומר מצוינת. אבל לאט-לאט החלו הבקיעים. השחקנים קרסו, שחקני הרכש לא התאימו והמאמן פוטר. גם ההגעה של יוסי מזרחי, מאמן מהשורה הראשונה, לא עזרה וההתרסקות רק הלכה וגברה.
אז מה הלאה? כפי שכבר אמרתי – הוועד המנהל צריך כעת לקבל החלטות קשות וכואבות. האם צריך מנהל מקצועי? האם לא כדאי שאת ההחלטות יקבלו בעלי הממון? ומי יהיה מהמאמן? ומה גובה התקציב?
ואולי בכלל את כל ההחלטות צריכים בקטמון להעביר לידי חברי העמותה. אולי הם אלה שצריכים לקבל את ההחלטות החשובות בנוגע להמשך. אם דבר כזה יקרה אני צופה להפתעות לא מעטות.
רמי מנדל
אני חסיד של פפ גאוורדיולה והופך לאוהד של כל קבוצה שבה הוא מאמן. אני אוהב את סגנון האימון שלו, אוהב את סגנון המשחק שהוא מנחיל, אוהב את ההתנהלות שלו ואוהב את הקרבה שיש לו עם השחקנים, אנשי הצוות, האוהדים וגם אל מול היריבים. הוא מבחינתי הדוגמא למקצוען.
