אסון השיטפון בדרום שהתרחש בחמישי שעבר, 26.4, בנחל צפית, זעזע את לבבות כולנו עם היוודע מותם של 9 נערות ונער. אבל כבד ירד על בית משפחת ברהום בגבעת משואה – מעין ברהום ז"ל, בת 17.5 במותה, היתה מבין הנערות שנהרגו במהלך הטיול. היא הותירה אחריה אחות למחצה מנישואים קודמים של אביה. עבור אימה, היא בת יחידה.
מנהל התיכון לאמנויות, שבו למדה יעל סדן ז"ל: "יעל היתה חברה מעולה, תמיד ראשונה להתנדב"
רועי אור, אחיה של אלה אור ז"ל: "אלה היתה הקטנה במשפחה, אבל במהות שלה – הכי גדולה"
"אין מילים לתאר את האישיות המיוחדת של מעין, מבחינה פנימית וחיצונית", מתאר מתוך השבעה, אביה, אלי ברהום. "כל מי שראה את התמונות שלה התאהב בה. היה משהו בחיוך, ובמראה שלה שכבש לבבות. חיים של נערה שהיו עולם ומלואו נגדעו. מעין היתה מנהיגה טבעית. היתה לה יכולת משחק מדהימה ויכולת כתיבה יוצאת דופן בבגרות שלה. היא למדה בתיכון בויאר. המחנך שלה הגדיר אותה כילדה בעלת חוש צדק מפותח ביותר. היתה לה יכולת נדירה לחשוב על כל אחד כשווה וראוי. בהלוויה ילדים אמרו שהיא היתה הפסיכולוגית שלהם, אלפי אנשים הגיעו לחלוק לה כבוד אחרון. זה לא יאומן שהיא השאירה חלל כזה עמוק אצל לא מעט ילדים ואנשים. זה מדהים. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו כתב לנו מכתב עם מילים מרגשות על מעין".
מעין ברהום ז"ל (צילום: אוסף משפחתי)
ברהום ממשיך ומספר על בתו: "מעין היתה מדריכה בתנועת בצופים. החניכים שלה היו מאוהבים בה. היא אהבה משחק והיתה רקדנית מחוננת. היא רקדה מגיל שהיא עמדה על הרגליים, בכל המסגרות. היא כל הזמן רקדה, ואהבה מאוד פעילות גופנית. היא ראתה את עצמה עושה דברים משמעותיים בצבא, ביחידות קרביות. היא לא היתה מוכנה לעשות לעצמה הנחה. רק יחידות קרביות. היא ידעה שעם כושר המנהיגות שלה היא תגיע רחוק בצבא".
למה הכי תתגעגע?
"אנחנו קמים בבוקר לבית ריק לגמרי, אז התחושה שלי שכל החמצן ושמחת החיים של הבית היתה מעיין, ועכשיו זה התרוקן, זה כבר לא אותו הבית. זה מרגיש ממש בצורה חזקה שאני נזכר בשיר 'זה לא אותו הבית, זה לא אותו העמק'. פשוט אותן המילים. אלו מילים חזקות שחדרו לצערי. הבית היה היא. היא היתה האור והשמחה של הבית וכל מה שאפשר לתאר. העירייה ארגנה לנו מתחת לבית אוהל עם כיסאות לקבל את כל האנשים, כי לתוך הבית אי אפשר היה לקבל את כולם. מגיעים אלפי אנשים".
"כולם בוכים כאן", אומר ברהום, "הגיעו אנשים שלא ראיתי עשרות שנים, מכל הארץ. אנשים שכבר לא חשבתי שאפגוש, ולא היה לי איתם קשר. אנשים שלא דיברו איתי שנים והכירו את מעין, התקשרו אלי ובכו. הייתי צריך למצוא מילים לנסות להרגיע אותם. אנשים מעל גיל 70, פשוט בכו כמו ילדים קטנים. זה לא להאמין שהאישיות שלה, כל כך היתה יוצאת דופן ומיוחדת. זה משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים".
רוצים להישאר מעודכנים?
מאיפה אתה שואב את הכוחות להתמודד?
"אני רוצה להתחזק. זאת המטרה שלי כי אם אני אפול גם אשתי תיפול. אני צריך להתחזק בשביל לעזור לאשתי כי זאת היתה ביתה היחידה. כי אין דבר יותר גרוע, מאשר לאבד ילדה כל כך אהובה שנתנה לנו אושר יומיומי. הכל התגמד לעומת האושר שהיא נתנה לנו. כל בוקר קמנו בשמחה אדירה בזכותה. אבדה כזאת גדולה. בור כל כך גדול, שהיא השאירה בלבבות של החברים שלה, של ההורים".
