החינוך בשכונות הערביות של ירושלים הוא אחד הנושאים המרכזיים שבה מנסה ממשלת ישראל לטפל במסגרת תוכנית החומש למזרח ירושלים, שהושקה לפני כשנתיים עם השקעה של כשני מיליארד שקלים.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
על ביצוע תוכנית החומש אמונה היחידה לקידום ולפיתוח מזרח ירושלים (פמ"י), אשר כפופה למשרד ירושלים ומורשת. לקראת ועידת החינוך של ערי ישראל, ירושלים, שתיערך ביום רביעי, 21.8, בטרמינל במתחם התחנה בהפקת "כל העיר", מתייחס אריק ברבינג, ראש פמ"י, להשקעה הגדולה במזרח ירושלים בדגש על התוכנית החינוכית.
"במזרח ירושלים קיימים שלושה זרמים המכילים שלושה בתי ספר מסוגים שונים", אומר ברבינג ומפרט: "בתי הספר המוכרים לפי משרד החינוך, שהם בתי ספר שנמצאים תחת פיקוח של העירייה ומלמדים את תוכנית הלימודים הישראלית, ונמצאים במיעוט. הסוג השני הוא מוסדות מוכרים שאינם רשמיים – בתי ספר שמלמדים ומשלבים את התוכנית הישראלית ואת הפלסטינית שאינם פועלים תחת פיקוח של משרד החינוך, אך הם נמצאים בתהליך שבו יש יותר לימודים לפי התוכנית הישראלית. הסוג השלישי, שהוא הכי בעייתי, הקבוצה של בתי הספר הפרטיים השייכים לכנסיות, במימון של כל מיני גורמים חיצוניים – שם תוכנית הלימוד אינה מוכרת לנו ואיננו יודעים מה נלמד שם. בסופו של דבר, שני הסוגים האחרונים שמניתי עושים תאוג'יהי – בגרות ירדנית- פלסטינית".
לדברי ברבינג, "מדובר על בעיה של הרבה מאוד שנים, מאז שנת 1967, שאפשר לחלק ל-2. הנושא הבעייתי הראשון הוא שרמת תעודת הבגרות תאוג'יה אינה מספיק גבוהה, שיטת הלימוד המרכזית הינה בעיקרה שינון של החומר, המתודולוגיה וחומר חדש הינו באמצעות שינון בכיתה – שיטה מיושנת שאינה עדכנית. אמנם יש שינויים בהקשר הזה, אך עדיין זה הדבר המרכזי. שיטת הלימודים הזו מובילה להישגים נמוכים יותר, והדבר הזה מקרין באופן אוטומטי על היכולת של אותם צעירים להגיע לאקדמיה, בעיקר לישראלית, אך לא רק. צריך לומר שהרמה של תוכניות הלימוד הפלסטיניות, כל שכן רמת המוסדות שמלמדות תוכניות שאיננו מודעים אליהן, נופלת ברוב המכריע של המקצועות מהרמה של התכנית הישראלית ומתודת הלימוד שלה".
"הבעיה השנייה", ממשיך ומסביר ברבינג, "היא שאנחנו לא שולטים בתכנים הנלמדים בבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים, ובבתי הספר הפרטיים. בשנים האחרונות נלמדים שם תכנים שפוגעים במדינת ישראל עם הרבה סיבות פוליטיות, ובחלק מהתכנים יש ליבוי של שנאה במקום לייצר סוג של קשת במציאות המורכבת הזו. יש צמצום מסוים, אך עדיין אנחנו לא שולטים באמת על הנלמד, ואפשר למצוא דוגמאות של תרגילים בחשבון שנלקחות מהמציאות המתוחה ביחסי ישראל-פלסטין. מערבבים הרבה פוליטיקה עם נושאים לימודיים".
בית הספר אום ליסון במזרח ירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי)
כאמור, לפני כשנתיים החליטה הממשלה לטפל בנושא הזה עם דגש על פיתוח כללי וכלכלי של מזרח ירושלים, תוך התמקדות בנושא החינוך כמנוע צמיחה לעתיד. לדברי ברבינג, לא מדובר במשימהפשוטה כלל וכלל, זאת בשל העובדה שיש צורך לצמצם פער של עשרות שנים. בנוסף, הוא מציין את הבעיות השונות במזרח העיר שמעכבות את התהליך, כמו למשל: חסם השפה העברית, התנגדות של ההורים, איומים מגורמים חיצוניים ועוד.
"צריך להבין דבר אחד, התוצאות שלנו בשלב הזה הם מאוד ראשוניות, אנחנו צריכים לגשר על פער משנת 1967 ועד ימינו", הוא מדגיש. "מדובר בעשרות שנים, וזה פער עצום שנתקל בהרבה מאוד חסמים, בעיות ואתגרים, שאנחנו בפמ"י והרשויות עוסקים בהם. אחת מהבעיות היא שיש מחסור בהרבה מאוד כיתות לימוד, כך שגם הציבור שכן מעוניין ללמוד את התוכנית הישראלית לא יכול לעשות זאת. מטבע הדברים, קצב הבנייה של בתי ספר חדשים מתקשה להכיל את הביקוש שנוצר, וכתוצאה מכך – חלק מבתי הספר הקיימים שעובדים לפי השיטה הישראלית פותחים כיתות לימוד במבנים מושכרים, שלא מעטים מהם אינם ראויים לאכלס מוסדות חינוך. ככל שיפתחו על ידי העירייה בתי ספר חדשים בשכונות הערביות, התוכנית הישראלית תשתלב טוב יותר במערכת הלימוד".
"כמו כן", מוסיף ברבינג, "יש התנגדות מצד הורים ומצד מנהלי מוסדות לשנות את תוכנית הלימוד לתוכנית הישראלית. הסיבה המרכזית לכך קשורה לוויכוח הפוליטי, וחשש מיצירת ידע שיפגע לצורך העניין בזהות הפלסטינית ובתפיסתם. זהו חסם מאוד משמעותי שמקשה לעיתים. בנוסף, ישנה אוכלוסייה שמסכימה ללמוד לפי התוכנית הישראלית אך היא מקבלת איומים מגורמים פוליטיים. המטרה באיומים הללו היא לגרום למנהלים ולאנשי המינהלים הקהילתיים לתמוך בתוכנית הלימוד הנוכחית, שהיא כאמור הפלסטינית. חסם נוסף הוא לעיתים איכות המורים בהתאמה לתוכנית הלימודים הישראלית, ויש בהקשר הזה חוסרים בעיקר במורים ללימודי עברית. מכל הבעיות שיש לערבים במזרח ירושלים, חסם השפה הוא המכנה המשותף הבולט ביותר. לימודי העברית הם דרמטיים וחשובים מאין כמותם, זו עמדה שאני תומך בה – צריך ללמד עברית. ישנו גם קושי בהבנה של התרבות הישראלית, לא מספיק לדעת שפה, צריך להבין את הנרטיב הישראלי ושני הקשיים האלה ביחד יוצרים קשיים משמעותיים שגורמים לכך שישנו פער בין התעסוקה לאבטלה של הצעירים".
סילוואן (צילום: AMMAR AWAD-רויטרס)
בשבוע שעבר, בראיון ל"כל העיר" התייחס שר ירושלים ומורשת זאב אלקין לתוכנית החומש ולניסיון לפעול לשדרוג החינוך בשכונות הערביות. אלקין ציין אז כי הפעלת סנקציות לא תתרום, ובדעה הזו מחזיק גם ברבינג. "בכוח הזרוע ובאיומים של סגירת בית ספר או פיטורים של מורה או מנהל, שום דבר לא יעבוד והתוצאה אף תהיה הרבה יותר גרועה", הוא אומר ומסביר כי "אי אפשר לחנך בכוח הזרוע או להפעיל סנקציות. אופציה נוספת היא לייצר מנהלים וועדי הורים במקומות שאנחנו חושבים שזה יכול להצליח, לייצר אצלם רצון ומוטיבציה להעביר את הילדים לתוכנית הלימוד הישראלית, לא משום שזו תוכנית של מדינת ישראל, אלא משום שרמת הלמידה הידע והתוכן הם בסטנדרטים גבוהים הרבה יותר. הדבר הזה דורש עוד עבודה. בנוסף, תמריצים שנותנים לבתי ספר, משאבים כמו כיתות טכנולוגיות, על מנת לעודד את ההורים והמנהלים לעשות את המעבר".
חצר בית ספר בסילוואן (צילום: AMMAR AWAD-רויטרס)
ברבינג, כמו אלקין בשבוע שעבר, חוזר ומדגיש כי התוכנית נמצאת בחיתוליה וכי נדרשת עוד עבודה מאומצת עד להגעה לתוצאות של ממש. "אני איש שטח, ואין כמונו בהכרות עמוקה ואינטימית בכל השכונות והכפרים במזרח ירושלים", מבהיר ברבינג. "הצד האופטימי הוא שהציבור במזרח ירושלים מבין היטב שאם הוא רוצה לצאת ממעגלי תעסוקה שאינם מביאים פרנסה ראויה, ולהיות בעלי מקצוע עם אופק, הם יהיו חייבים להשתלב בדרך כזו או אחרת בתוכנית הלימודים הישראלית. מדובר על תהליכים מאוד איטיים אבל הם מתרחשים. הדבר השני שאנחנו מאוד מאמינים ביכולת ובשינויים בחברה הערבית, ואנחנו כן רואים רצון ללמוד ולקבל תעודת בגרות ישראלית. אנחנו מנסים, ובאופן מאוד אינטנסיבי ביחד עם מנח"י ומשרד החינוך, למצוא את נקודות החיבור בין הצרכים שלהם לבין התוכנית הישראלית, שעדיין מפחידה וגורמת לרתיעה מכיוון שהיא מייצגת את הממשל ואת מדינת ישראל. ולמרות זאת, אנשים הם פרקטיים, הם קמים בבוקר ורוצים להביא יותר כסף הביתה. לכן, אנחנו מחפשים את נקודות החיבור, שיגרמו לכך שיפתחו יותר כיתות א' בתוכנית הישראלית. זה מסע ארוך רצוף אתגרים, יש בו ימים של תסכול ויש ימים של שביעות רצון".
העיר העתיקה (צילום: מוחמד מוסא שהואן, מתוך ויקפידיה)
"אנחנו נמצאים בתוך שינוי וזה לא פשוט", מציין ברבינג, "זה לא תהליך שקורה בשנה אחת ואנחנו לא נראה בפתיחת שנת הלימודים קפיצה עצומה בגרפים ובדיווחים על הרחבת התוכנית הישראלית. זה נושא רגיש, שנוגע באתוס, בזהות לאומית ובעוד הרבה סוגיות שקשורות למצב הפוליטי שערביי ירושלים נמצאים בו. אני לא מצבי דד-ליין, אבל אני יותר ממאמין שאנו נראה בבוא העת יותר בתי ספר בשכונות הערביות שמלמדים את התוכנית הישראלית. זה תהליך שייקח זמן, והחכמה היא לדחוף אותו קדימה".
