נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הפך את עירנו למרקחה ונפרד מאיתנו עם המון סימני שאלה. נכזבה תוחלתו של בנימין נתניהו שטראמפ יידבר כמו חבר מתלהם במיוחד של מרכז הליכוד; נכזבה תוחלתם של אנשי המרכז הלאומני שהנשיא האמריקאי יקשקש על פשרה טריטוריאלית ויגמד את קומתו של ראש הממשלה. האיש המוזר הזה השאיר מסך עשן, ולרוב אנשיו אין שום זיקה לישראל. אם הצמרת של ברק אובמה היתה מורכבת ברובה מיהודים או מדמוקרטים פרו ציונים, הרי אנשי טראמפ הם ריאקציונרים מריחי נפט, שכל עולמם סובב סביב אורח חייהם של בעלי ההון הגדול.
נתניהו ניצב מול בעל אינטרסים וחסידי העולם הערבי השמרני, וכל זעקותיו של אביגדור ליברמן נגד ערב הסעודית לא יועילו. ליברמן אולי צודק בכל מילה, אבל מוכיח שהלוז של מדיניותו טמון בשנאה שוצפת כלפי כל דבר ערבי, גם אם יש לו אזרחות ישראלית. כך לא ניתן לנהל כאן מדיניות אזורית מושכלת. לליברמן אין אשליות לגבי הסעודים הקנאים, אבל אינו שוטח בפנינו שום רעיון חלופי. הוא גייס אליו את דליה איציק, אבל אין בה כדי לפתוח דלתות ברחבי הזירה הבינלאומית. הזיקה שלה למחנה הימין היתה נהירה לי גם כאשר התאבלה על יצחק רבין; האישה היא לאומנית, וליברמן בעבורה הוא פיתרון סביר.
כיוון שטראמפ לא הבהיר את עמדתו כלפי עירנו, פקידיו עלולים לחבל בתוכניותיו של נתניהו. טראמפ אמנם רפובליקני, איש כלבבם מבחינות רבות, אבל איננו מספק סיבה להתנגשות של וושינגטון עם כל העולם הערבי והמוסלמי. קצת צניעות לא תזיק לנו, בעיקר בנושא ירושלים. נתניהו ואפילו ניר ברקת משמיעים קולות תנ"כיים על אודות זיקתנו לעיר, אבל אין בכך כדי להתוות מדיניות בבית הלבן או במחלקת המדינה. ביבי מוביל אותנו לבדידות לא מזהירה. הוא שנוא במערב אירופה וחוגים הולכים וגדלים בארצות הברית מתעבים אותו, בהם מאות אלפי יהודים. מי שמפקיר את עתיד ישראל בידי הכהניסטים הוא איש מסוכן. אם טראמפ ירסק את המפלגה הרפובליקנית, הדמוקרטים יחגגו ולנתניהו לא תהיה אוזן קשבת. כל זה טמון בחיק העתיד. הופעתו של טראמפ כ"מנהיג העולם החופשי" עשויה לספק הפתעות רבות, חדשות לבקרים. היא לא תחולל שינויים בזירה הפוליטית הישראלית וגם לא במעמדה של עירנו. למען האמת, אינני מצפה שהוא יגמור את הקדנציה שלו בבית הלבן. עולים בדעתי שני תרחישים, שאינם מבשרים טובות לטראמפ: או שהוא יודח בשל שורה ארוכה של מעשי שחיתות; או שהאליטות בשירותי המודיעין של ארצות הברית יחליטו שהוא מסכן את ההגמוניה האמריקאית בעולם ופשוט יחסלו אותו. כבר היו דברים מעולם, וטראמפ עלול להתאדות אל אוויר העולם. פרשת ג'ו מקארתי חוזרת על עצמה. בשנות ה־50 הוא גמר את הקריירה שלו כצייד מכשפות ימי ביניימי, אחרי ששיגעון הגדלות שלו גרם לו לתקוף את ראשי הצבא כאילו היו בעלי ברית של הקומוניסטים; עתה חוזר תאומו הרוחני טראמפ על אותה שגיאה בדיוק, והפעם במסע צלב הזוי נגד ראשי ה־FBI. לדעתי, הוא ישלם על כך ביוקר במהלך השנה הקרובה.
מדיניות שפויה של ממשלת ישראל חייבת להיות מושתתת על המציאות ולא על משאלות לב. אין שום כוח בעולם שיכפה על הפלסטינים "איחוד" בחסות כידוני צה"ל. ירושלים תתאחד רק על בסיס שוויוני לחלוטין, אולי כבירה משותפת של ישראל ופלסטין. נתניהו איננו חולם כלל על פתרון כזה, ואין לו יכולת לכפות אותו על שותפיו בקואליציה. גם באופוזיציה האזרחית אין מי שילחם על איחוד אמיתי בהנהלה משותפת, ישראלית-פלסטינית. יש רק לקוות שצעדים חד-צדדיים מטורפים לא יחזירו לעיר את סיוט הפיגועים. המטרה העיקרית של כל ירושלמי שפוי היא לשמור על חיי ילדיו בבתי הספר שלהם, ולהחיות חיים נאותים באווירה של תרבות מקומית ואוניברסאלית, שוחרת שלום. כל האידיאלים האלה הם אולי רחוקים מהשגה כיום, אבל אם הציבור החילוני יתארגן הוא יוכל לחולל גדולות ונצורות.
ראיתי השבוע את הסרט התיעודי המרתק על חברי פפה אללו, מנהיג מרצ בעירנו. פפה אולי שגה כאשר הכריז על עצמו כ"ראש העיר הבא", אבל למועמדות נגדית לזו של ברקת יש ערך עצום. ליכודניק קיצוני כמו ברקת איננו יכול לקבל קולות מהציבור הליברלי והשמאלי. כדי למנוע עיוות כזה יש להתחרות נגדו גם בלי סיכויי ניצחון כלשהם. עצם המאבק הוא חשוב: הוא רוצה להיות ליכודניק? זוהי זכותו, אבל מדוע הוא בונה על קולותינו? את האבסורד הזה יש לחסל לקראת הבחירות הבאות. המסקנה שביבי לא יאחד את העיר ושקריאת התגר של ברקת על וושינגטון איננה אלא קוריוז לא הכי מצחיק, חייבת להביא את כולנו לחשבון נפש. ייתכן שהגיעה העת לדרוש מערביי עירנו שיתוף פעולה פוליטי מלא, כדי לשנות כאן את המצב מעיקרו. התושבים הפלסטינים כאן הם כוח פוליטי אדיר ואין שום טעם (למעט גזענות "ציונית") לפעול בנפרד מהם. ניתן בהחלט לנסח מצע מינימום שיהיה משותף להם ולנו, ולהילחם למען ירושלים אחרת. ומה יגידו אנשי אש"ף? אין לנו מושג. כל זמן שהם חולמים על האמריקאים שיוציאו למענם את הערמונים מן האש, אין הרבה סיכוי להתקדמות. למצער, יש לנו רעיונות, יש לנו חזון ובסופו של דב יכירו בכורח לפעול לאורו.
מפלגת העבודה בעירנו איננה עוד כוח פוליטי חזק, אבל בקרב שרידי פעיליה רבים מאמצים דעות שמאליות יותר, ולא משליכים את יהבם על מנהיגים כושלים מן העבר, וגם לא על עסקנים רופסים (בוז'י הרצוג) מן ההווה. יש כאן מאגר ליברלי רציני, ורק מעטים כאן נוהים אחרי מקסם שווא כמו יאיר לפיד: את זה אנחנו משאירים לבורגנות התל אביבית. קשה לי לחשוב עכשיו על מועמד שמאלי מתאים, שיכרסם בסיכוייו של ברקת. אם הייתי צעיר ובריא די הצורך, הייתי רץ בעצמי. אנשים טובים כאלה קיימים בעירנו, ויש לחפש אותם בשוק, באקדמיה, ביציעי הפועל קטמון או בקרב העובדים הסוציאליים. חובה להפגין נוכחות כדי שלא יעלילו על עירנו שהיא הפכה לפשיסטן. מרצים רבים באוניברסיטה שקעו בייאוש מר, ואפילו זאב שטרנהל הנערץ עלי התחיל לנופף בבונפרטיסט אהוד ברק. הפיתרון איננו בהצבת איש ימין מובהק כמו ברק נגד ביבי, אלא במציאת איש שמאל עקרוני ואמיתי (פרופ' עמירם גולדבלום?) שינהיג את המחנה בלי מורא ובלי משוא פנים. צריך להתחיל לעבוד בעוד מועד.
