״תחזרי תחזרי בבקשה ממך, אני לא מבקש את הכל, אסטרולוגים אומרים שהעולם יתהפך, אם לא תחזרי זה יהיה נכון״ (אייל גולן וארקדי דוכין ״תחזרי״).
לאט לאט אני מצליח להתרגל לגזרות הקורונה, ממעט לצאת מהבית ולא פוגש חברים, אבל יש דבר אחד שאליו אי אפשר להתרגל, המחסור של בית״ר זועק לשמיים, כל יום שעובר רק גורם להתגעגע יותר.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
מתגעגע ללחץ בלילה שלפני משחק, לקום בבוקר של משחק גדול עם אנרגיות מטורפות ולדעת שכל מה שתעשה היום זה רק תירוץ להעביר את הזמן עד שתגיע לטדי, מתגעגע לצעיפים קשורים על החלון, לצלילי ״עד האור הבא״ בפול ווליום, מתגעגע למנהרה בכביש בגין ולצפצופי המכוניות, מתגעגע לשורה שלי ביציע ולבירה של לפני משחק, לריצה במדרגות של המזרחי ולצפיפות ביציאה ממנו, לרגע בו שחקני היריבה עולים לחימום וקריאות קצובות של ״גיהנום״ מקדמות את פניהם, לעלייה של איתמר ניצן ראשון לדשא ולשירה האדירה שהוא מקבל בכל אצטדיון, לעלייה של הקבוצה לחימום ושירת ״אל תירא יא בית״ר״, מתגעגע להזיע מתחת לדגל פריסה או לנופף בדגל, לשירת ״התקווה״ ופריסת הצעיפים, לרגע בסוף שירת ההמנון שכל האמונה והתקוות שלך מתנקזות ל״יאללה, יאללה יא בית״ר״ עוצמתי, שעולה בשאגה מכל היציעים, מתגעגע ל״אוהב מכל הלב״ כמובן ולתפילת ערבית במחצית, לחגיגה של שערים שאתה מוצא את עצמך 4-3 שורות למטה מחבק זרים מוחלטים שהם בעצם משפחה לכל דבר.
יעקב ליפשיץ (צילום: פרטי)
מתגעגע לנסיעות למשחקי חוץ, להגיע בידיעה שעל כל אחד שלנו יהיו עשרה שלהם ולדעת שאם אתה לא תיתן את הגרון, אף אחד אחר לא ייתן, מתגעגע לתחושת המעטים מול רבים, לתחושה שאתה חלק מכוח הקומנדו של אוהדי בית״ר, מתגעגע לחגיגות מחוץ לאצטדיון. כל אצטדיון.
כדורגל בכלל ובית״ר בפרט זה התמכרות, זה התמכרות לרגש שמציף אותנו במהלך המשחקים, לתחרותיות וללו״ז הקבוע שמנהל לנו את החיים. בפגרה בקיץ עוד אפשר להיכנס לאתרי ספורט ולהתעדכן בשמועות לגבי חלון העברות, כרגע יש לנו יותר זמן פנוי אבל בלי ספורט למלא אותו.
היציע הוא טיפול פסיכולוגי להמונים, מקום לפרוק קצת אמוציות ורגשות ולהיטען בכוחות מחודשים. אנתרופולוגים גדולים ממני כבר עשו מחקרים על השפעות היציע על פוקדיו. אבל כיום אני מרגיש כמו עכבר מעבדה בניסוי שבו אני לא מעוניין להשתתף, לא מעוניין לראות את התוצאות של מחסור בכדורגל, אני יודע שהן יהיו הרסניות. בקבוצות הפייסבוק של האוהדים אנחנו מנסים להעביר את הגזרה ביחד, להעלות זיכרונות ולשחק משחקי ״זהו את הגול״. אבל שום דבר הוא לא תחליף לדבר האמיתי. כל עונה היא עולם ומלואו והעונה הזאת נחתכה לנו באמצע. הדבר שנותן לי כוח זה לדמיין מה יהיה במשחק הראשון אחרי הקורונה, איך יהיה ביקוש כאילו זה גמר גביע נגד הפועל, איך השחקנים יעלו במוטיבציית שיא, איך נחזור להתעסק בדברים החשובים באמת: מי עולה בהרכב ולמה שלום עוד פעם לא פותח? חג שמח.
