הפינה ההיסטורית: בעיצומה של מהפכת ההתחדשות – זכרונות מקרית משה של פעם

לפני קצת יותר מ-95 שנה, בט"ו בשבט שנת 1927, נחנכה בחגיגיות שכונת קרית משה, עם הרבה נטיעות וקריאת שמות לרחובות השכונה. אבן הפינה להקמת השכונה הונחה שנתיים קודם לכן, ב-1925, עם חתימת ההסכם בין הבונים הראשונים ו"קרן מזכרת משה מונטיפיורי", שתמכה בתוכנית להקמת 90 בתים פרטיים.
קרית משה תוכננה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן כ"שכונת גנים" – כדוגמת תלפיות, רחביה, בית הכרם ובית וגן שקדמו לה. על שטח של 112 דונם שנרכשו על ידי הקרן תוכננו לקום כמאה בתים, כאשר לכל יחידת בית יהיה שטח קרקע משלה – שמספיק גם לנטיעת עצים ולגינון פרטי סביבה.

המייל האדום של "כל העיר" [email protected]

הבונים היו מאוגדים באגודה שיתופית, והתקנון שפורסם חייב את התושבים. שכונות הגנים נבנו רחוק ממרכז העיר – בפריפריה של ירושלים המנדטורית – והיו בסגנון כפרי – ללא שטחי מסחר ותעשייה. ייחודה של קרית משה מהשכונות שהוזכרו לעיל היה בייעודה לאוכלוסיה הדתית, בדומה לשכונת "בית וגן" – שמירת השבת ונוהגי יהדות נקבעו כבר בתקנון והוקצה מגרש לבניית בית כנסת ולידו גן ציבורי. בשנת 1931 נחנך בית הכנסת "אוהל יצחק" – שהיה למרכז החיים החברתיים והדתיים של תושבי השכונה. בית הכנסת בולט עד היום בכיפתו הביזנטית, והוא אחד מסמלי השכונה אם לא ה-סמל הגדול שלה. הקמתו של בית הכנסת הספרדי "אוהל דוד" ב-1937 נראתה בעיני התושבים האשכנזים כפילוג מיותר.

בדומה לשכונות גנים נוספות – תוכננו בה שני רחובות ראשיים: רחוב קרית משה (ממזרח למערב) ושדרה מרכזית מצפון לדרום (שדרות המאירי של כיום) – שלאורכה ניטעו ברושים בהם ניתן לחזות עד היום. רציפותה של השדרה, נקטעת כיום במפגש שני הרחובות. בגלל הקיוסקים הפועלים בה. בדומה לשכונות הגנים האחרות, הבתים היו בני קומה אחת או שתיים ותוכננו בה שטחי ירק וגנים.

שדרת המאירי, קרית משה (צילום: אדם אקרמן)

קרית משה נודעה גם בשם "שכונת מונטפיורי החדשה", בהיותה האחרונה שהוקמה בעזרת קרן מונטפיורי. חמש שכונות נושאות את שמו של השר מונטפיורי: מזכרת משה ואוהל משה היו הראשונות שבהן (ב-1882), ימין משה (1891) וזיכרון משה (1906) – קדמו לקרית משה.

בניית הבתים בקרית משה התקדמה באיטיות רבה, בשל קשיי מימון של הקרן ובשנת 1936 נמנו בה 56 משפחות בעלות בתים, ועד תום תקופת המנדט הגיע מספרם ל-63. בשנת 1941 פנה ועד האגודה השיתופית של השכונה לעיריית ירושלים בבקשה לספח אותה, זאת כאשר התברר שהמרחק ממרכז העיר מעלה את יוקר החיים, וגורם לקשיי תחבורה ולהאטה בפתוח תשתיות – ומוסד האגודה אינו תואם יותר את צורכי השכונה. קרית משה סופחה לעיריית ירושלים רק עם הקמת המדינה – ואז אופייה הייחודי כשכונת גנים החל להשתנות. במלחמת העצמאות ספגה השכונה מספר פגזים מכפר בית איכסא ומנבי סמואל – וסבלה מהטרדות מתושבי דיר יאסין ושייך באדר. פעילות ה"הגנה" היתה נמרצת במקום ושומרים 24 שעות ביממה, סיירו סביבה למניעת התנכלויות. מספר תושבים נהרגו מההפגזות, ומפצצה שהטיל אווירון מצרי שגרמה להתמוטטות קיר מגן במקלט שכונתי. תושבי השכונה המייסדים היו כמו בני משפחה אחת, כולם הכירו איש את רעהו ונפגשו בבית הכנסת – ואם מישהו נעדר מתפילה יותר מיומיים – מיד היה נשלח הגבאי לביתו לדאוג לשלמו. בשכונה היו גם "פנסיונים" – בתי הארחה צנועים – שהתארחו בהם בעיקר בני תורה ורבנים מהשפלה, שחפצו לנשום מהאוויר המרענן של ירושלים ולחוות את חווית הלימוד והתפילה – שלא פסקה יומם ולילה ב"אוהל יצחק".

עבודות להקמת הרכבת הקלה בקרית משה (צילום: אדם אקרמן)

משנות ה-1950 החל להשתנות צביונה של השכונה. תת-שכונות לווין, החלו לקום לצד הבתים המקוריים – תחילה היתה זו שכונת מימון הקטנה עוד ב-1936, לאחר מכן ב-1938 נבנו שיכוני "המקשר" עבור חברי הקואופרטיב (שגם את המוסך לאוטובוסים הקימו בשולי השכונה). בתחילת שנות ה-1950 הוקם "שיכון קרית משה" (שנקרא גם "מעונות עובדים בקרית משה"). היה זה שיכון ראשון לתושבי ירושלים, חלקם זוגות צעירים – שאלו היו בתיהם הראשונים. השיכונים האלו, ושל חברי המקשר, לא היו מצופים באבן ופגעו ביופייה של השכונה. מאכלסי שיכונים אלו היו ברובם חילוניים, והתקבלו בסובלנות על ידי המייסדים הדתיים. בשבתות נמתחו ברחוב הראשי שרשראות, כדי למנוע כניסת מכוניות לפנים השכונה. בשיכון קרית משה גרו משכילים רבים, הם היו בני מעמד הביניים, שאמצעיהם לא אפשרו להם רכישת מגרשים או דירות, בשכונות כמו רחביה או בית הכרם. הם הגיעו משכונות כמו מקור ברוך וזיכרון משה, שהיו דתיות והעניקו נופך ייחודי לקרית משה.
נחרט בזיכרון בלוק מס 4 (כיום הבניין ברחוב הרב יהודה 7), אשר כונה "בלוק המורים". התגוררו בו המשורר יצחק שלו ובנו מאיר שלו, שר החינוך פרופ' בן-ציון דינור, זבולון תוחמן – מנהל גימנסיה רחביה, שלום לוין מזכיר הסתדרות המורים. בשכנות, בבלוק סמוך, התגורר איש החינוך והמילונאי אברהם אבן-שושן. ברחוב השושנה הסמוך, התגורר הגיאוגרף אברהם ברוור ובנו משה ברוור עורך האטלסים.

כיפת הגג של בית הכנסת אוהל יצחק בקרית משה (צילום: אדם אקרמן)

מספר מאיר שלו: "חלק גדול מילדותי עבר עלי ב"בלוק המורים" – בשיכון קרית משה. בבלוק זה גרו ההיסטוריונים מיכאל איש שלום ומיכאל זיו , שחיבר את ספרי ההיסטוריה של התיכון, מנהל הגימנסיה העברית זבולון תוחמן, שחיבר את ספרי המתמטיקה, החוקר והמורה לטבע אמוץ כהן – שלימד אותי וגידל עכבישים, המנהלים גוטרמן וריקליס – ומורים סתם: יצחק בק, מלכה ושלום צירלין, אלה וקלמן ריבק (רביב) והורי בתיה ויצחק שלו. בקומה השנייה שבכניסה השלישית – גר יהלום הכתר של הבלוק: פרופ' בן ציון דינור שהיה אז שר החינוך – והיו לו ספרייה גדולה, אישה נמוכה מאד ושולחן כתיבה כביר. דינור היה נמוך קומה – והילדים של המורים שגרו בבלוק המורים – חיבבו אותו מאד – קודם כל כי היה בגובה שלנו ושנית כל בוקר נתן לנו סיבוב במכונית השרד שלו ה "קייזר פרייזר" השחורה, שהייתה באה לקחת אותו. היום אני יודע שבסך הכל הייתה זו מכונית אמריקאית בינונית – אבל אז, בשנות החמישים, הייתה כל מה שהמושג "מכונית אמריקנית" אמר לילדים שתענוגותיהם נגזרו ממשכורת של אבא מורה". (ידיעות אחרונות, אוגוסט 1994).

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בהדרגה ערך הנדל"ן בקרית משה הלך ותפח, בשל מיקומה בצומת דרכים בכניסה לירושלים ומוסדות בולטים בעלי אופי דתי שעברו אליה. ביניהם: ישיבת מרכז הרב, מכון מאיר, מוסד הרב קוק, ישיבת ירושלים לצעירים – וזאת בנוסף למוסדות הומניטריים כמו בית חינוך עיוורים, בית היתומות ויינגרטן, בית היתומים דיסקין – המונהגים על ידי הזרם החרדי. קרית משה הייתה למוקד לציבור דתי לאומי – ואט אט הציבור החילוני נטש אותה.

פתיחת קו הרכבת הקלה בגבולה המזרחי של השכונה (שנת 2011) הגביר עוד יותר את שווי המגרשים האחרונים שהיו עתודת הקרקע במקום. בשנת 2017 החל פרויקט פינוי ובינוי של "מתחם המקשר" – והוקמו בכניסה לשכונה שני מגדלים בגובה 25 קומות – במקום שיכוני המקשר שנהרסו. בתי האבן של המתיישבים הראשונים החד קומתיים והגינות הצמודות אליהם – החלו להעלם – ובמקומם נבנו בתי דירות רב-משפחתיים. כיום ניתן למצוא בשכונה רק בתים ספורים מבתיה הראשונים של קרית משה, שהשתמרו בצורתם המקורית. בחלק מחצרות השיכונים של שנות ה-50, בולטת ההזנחה. אוכלוסיית קרית משה, גדלה בשני העשורים האחרונים ומונה כיום 9,300 נפש.

שער בית הכנסת אוהל יצחק בקרית משה (צילום: אדם אקרמן)

במגדל המים והתצפית שנבנה בשנת 1964 (בפינת רחובות אונקלוס ובן ציון – כיום רחוב שפרן 1), הוקם בשנת 2015 בית כנסת בשם "מגדל אשר" – על ידי היזם שלום וסרטייל (חתן פרס ירושלים ליוזמת בנייה למגזר הדתי). באחרונה התגבש הרעיון להקים באחת מקומותיו של המגדל (שגובהו 38 מטר) – מוזיאון לכבוד משה מונטיפיורי עם תצפית נהדרת.

החפץ להעמיק בהיסטוריה של קרית משה, ראוי שייעזר בספרה של נאוה כהן ברזובסקי, ילידת המקום, אשר בני משפחתה היו מתושביה הראשונים של השכונה ומבוניה. הספר נקרא: "קרית משה" (ראה אור ב-2008) בהוצאת מוסד הרב קוק.