מיזם "רפואה עם נשמה" של המרכז הרפואי הדסה הגיע לסיומו עם ההכרזה על שבעה אנשי ונשות צוות שנבחרו למצטיינים. המיזם הייחודי, שיזם דירקטוריון הדסה בראשותה של דליה איציק, ביקש להאיר ולהבליט את העשייה האנושית והמיוחדת שנעשית בשקט ובצנעה לאורך השנה בין כותלי בתי החולים הר הצופים ועין כרם על ידי הצוות המקצועי והסיעודי, מתוך אהבה אמיתית למקצוע ורצון לעזור למטופלים.כ-15 אלף מטופלים ובני משפחותיהם הצביעו במיזם, שיתפו בסיפוריהם המרגשים.
ועדת הפרס מנתה את ד"ר יפעת בן חי שגב, סמנכ"לית שיווק, תקשורת וקשרי קהילה; איציק לארי, מנכ"ל עיריית ירושלים; עינת דין, יועצת ומומחית לשיווק, דירקטורית וחברת מועצת הרשות השנייה; רבקה פלוך, יועצת ראש הממשלה; סוויד חנא, איש רוח בחברה הערבית וחבר כנסת לשעבר; לאוניד אידלמן, נשיא ההסתדרות הרפואית העולמית, ועו"ד ביאטריס שוורצנברג, היועצת המשפטית של המרכז הרפואי הדסה. הוועדה עשתה לילות כימים ובחרה מתוך הרשימה מכובדת את הזוכים והזוכות שהתרגשו מהכבוד שניתן להם ומהערכת המטופלים.
"הציבור הרחב התגייס בהמוניו לבחירתם של אנשי הדסה העושים רפואה עם נשמה, המיזם של דירקטוריון הדסה", אמר מנכ״ל הדסה, פרופ' יורם וייס. "קיבלנו אלפי שמות וזכינו להיחשף להרבה סיפורים מרגשים ולרגעים יקרים מפז, אותם תיארו המטופלים ובני משפחותיהם. התרגשנו מכל אחת ואחד. אנו יודעים שהדסה מציעה רפואה מעולה לצד אנושיות ומסירות יוצאות דופן, זהו החזון המלווה את המרכז הרפואי מן הקמתו ועד ימינו אנו. בין כל ההמלצות שקיבלנו עלו המלצות רבות של שני רופאים שכבר לא איתנו, זה הוכיח את העוצמה המדהימה בקשר שיצרו עם המטופלים.
אני מברך את הזוכים ואת כל מי שקיבלו את קולות הציבור ומודה לדירקטוריון הדסה ולעומדת בראשו, דליה איציק, על היוזמה הנפלאה, שתהיה למסורת בהדסה".
רגע לאחר ההכרזה, שוחחנו עם שבעת הזוכים, שסיפרו לנו על העשייה היומיומית שלהם, הנתינה והעבודה במרכז הרפואי הדסה.
פרופ' חובב נחושתן
תפקיד: מנהל יחידת האונקולוגיה של הריאות.
ותק בהדסה: 39 שנים. התחיל את דרכו בשנת 1984 כסטודנט לביולוגיה, עשה דוקטורט, ובהמשך למד רפואה. בשנת 1995 החל את הסטאז'.
מצב משפחתי: נשוי ואב לארבעה ילדים וסב לשלושה נכדים.
העשייה היומיומית: "אנחנו מטפלים בחולי סרטן ריאה וגידולים נוספים ומנסים למצוא עבורם את הטיפול הטוב ביותר. אנחנו עובדים עם מחלקות רבות בבית החולים, ובהדסה קיים מערך רב תחומי מקצועי. העבודה שלי היא חלק מצוות, וכל הקרדיט והזכייה בפרס מגיעים לאנשים שעובדים איתי – לרופאים, לשני ממן, המזכירה שלי, למישל פלג, האחות המתאמת, לדליה גורדון שמסייעת בביורוקרטיה בתחילת הטיפול, ולכל הרופאים, האחיות ואנשי הצוות שעושים לילות כימים לסייע ולעזור למטופלים".
פרופ' חובב נחושתן (צילום: אבי חיון)
העבודה והנתינה: "אנחנו עושים הכל על מנת להיות שם עבור המטופלים והלוואי שתמיד נצליח, במקרה שלנו, זה לא כמו מנתח שיודע שהוא יעשה את הניתוח הכי טוב בעולם.הדסה זה לא איש אחד, זה מרכז שיש בו הכל, טיפול יום, עובדות סוציאליות, הקרנות, כימותרפיה, טיפולים ביולוגיים, והכול עובד ביחד. אנשים עוזרים האחד לשני, ואם אני צריך משהו, אני תמיד מקבל סיוע ממחלקות אחרות, איתן אנחנו עובדים. האנשים, איתם אנחנו עובדים, הם כבר ידידים שלי והדלת שלי תמיד פתוחה לכולם כולל ארגוני המתנדבים".
נשמה כחלק מהעבודה: "אנחנו עוסקים בנשמה, ולמרות השנים הרבות, אני עדיין מתרגש מהעבודה ומהאנשים, ותמיד לומד ומשתפר. הפרס רק מחייב אותנו להמשיך להשתפר, להיות יותר בשביל החולים, לעזור ולסייע. הצוות שלי הוא צוות מאוד רגיש, הוא רואה קודם כל את החולה".
העבודה בהדסה: "עבודה עם אנשים שאני מכיר וסומך עליהם, אנשים עם נשמה, שנמצאים פה בשביל לעזור לחולים".
שני כהן, מינהל ומשק
תפקיד: מזכירת קבלת חולים – אשפוז יום במחלקות: עיניים, כבד וגנטיקה.
ותק בהדסה: שמונה שנים וחצי.
מצב משפחתי: אימא להלל בת 5.
העשייה היומיומית: "במסגרת העבודה שלי, אני נמצאת בקשר יומיומי עם המטופלים. אני מחתימה אותם על ההתחייבויות, מפנה אותם לניתוחים ודואגת לכל מה שהמטופלים המושתלים שלי ממחלקת הכבד זקוקים: בדיקות, רופאים וכל דבר אחר. אני אוהבת את העבודה שלי, זו שליחות לעזור לכל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין. אני אעשה הכל על מנת לתת לכל אדם שמגיע אליי לבקש עזרה את השירות הטוב ביותר, כך שהוא ייצא עם חיוך על הפנים. לא פעם כשהמטופלים מגיעים, הם חסרי אונים, ואני פה עבורם. נותנת להם את הלב והנשמה, רק שיהיו מאושרים".
שני כהן (צילום: אבי חיון)
העבודה והנתינה: "העבודה היא חלק בלתי נפרד ממני בכל שעות היום. לא פעם, כשאני נמצאת בבית עם הילדה, המטופלים או הבנות שנמצאות במשמרת מתקשרים אליי, ואני תמיד זמינה ומסייעת. אני עושה את העבודה שלי מהלב, והולכת לישון בהרגשה הכי טובה, כשאני יודעת שעזרתי לאנשים. זכור לי מקרה של מטופלת שניסתה להיכנס להריון במשך זמן רב, ובכל פעם כשהיא הייתה מגיעה אליי, היא הייתה עצובה. הייתי מחזקת אותה ואומרת לה שהכל בסוף יסתדר ושהיא תיכנס להריון. לצד החיוך הענקתי לה גם אמונה, והיא הייתה בוכה משמחה. אחרי שהיא ילדה, היא שלחה לי הודעה שהיא קראה לילד אור, וזה בזכות האמונה שהחדרתי בה והאור שהדלקתי בה. עד היום אנחנו בקשר".
נשמה כחלק מהעבודה: "העבודה שלי היא שליחות. יכולתי לעבור לתפקידים אחרים ללא קבלת קהל, אבל זה לא היה מספק אותי. כשאני חוזרת הביתה בסוף יום עבודה, אני מרגישה טוב עם עצמי. אני מקבלת מהמטופלים מכתבי תודה והערכה. כשהתבשרתי שזכיתי, זו הייתה הפתעה עבורי. מעולם לא קיבלתי פרס על העבודה שלי, ומבחינתי כל יום, הוא כמו היום הראשון שלי בעבודה, ואני מגייסת את כל הכוחות שלי. זה כיף לדעת שהמטופלים מעריכים אותי ושהמליצו עליי. כשדליה איציק, יו"ר הדירקטוריון, התקשרה אליי, ישבתי ובכיתי. הייתי בשוק, הרגשתי בשיא".
העבודה בהדסה: "בית החולים הדסה הוא מקום שמכבד רפואה אמיתית וטובה. יש לנו רופאים ואחיות מלאי השמה מצד אחד ומאוד מקצועיים מהצד השני, וזה כיף להיות חלק מזה".
יעל כהן נוי, סיעוד
תפקיד: אחות במחלקה פסיכיאטרית. זה 15 שנים אחראית על היחידה להפרעות אכילה בהדסה.
ותק בהדסה: 30 שנה.
מצב משפחתי: נשואה ואימא לשלושה ילדים.
העשייה היומיומית: "במחלקה אנחנו מטפלים בנשים וגברים שנמצאים על קצה הסקאלה של הפרעות אכילה. מי שמגיע אלינו נמצא בדרך כלל כבר במצב קשה מאוד ואנחנו משלבים טיפול אישי, רפואי עם כלים התנהגותיים. מדובר בדרך כלל בתקופת אשפוז מאוד ארוכה, לפעמים גם של כשנה. יש אצלנו בעיקר בנות ואנחנו עובדים איתן על כל היבט בחיים. אני מקבלת אותן, שוקלת, נכנסת איתן למקלחת, משגיחה עליהן בזמן הארוחות ומהווה עבורן כתובת בכל מה שהן צריכות. המחלקה היא סוג של דלת מסתובבת. הן מסיימות את האשפוז אצלנו רק לאחר שהן עוברות את השלב האקוטי, אבל הן עדיין לא בריאות וצריכות מערך תומך, שלצערי זה לא קיים בקהילה. במקרים רבים, הן קורסות וחוזרות אלינו שוב. אחת הסיבות לכך היא שלא תמיד יש להן גב משפחתי, וחלק גדול מהן גם עברו תקיפה מינית. הבנות האלה זקוקות למקום שיאהב אותן ויקבל אותן, ואני שומרת על קשר גדול עם מרבית הבנות שהיו אצלנו".
יעל כהן נוי (צילום: אבי חיון)
העבודה והנתינה: "העבודה שלנו היא קודם כל לאהוב את הבנות, כי הן לא אוהבת את עצמן וגם הסביבה לא אוהבת אותן. הן זקוקות למקום שיקבל אותן. רק אחרי שנוצר קשר אישי מולן, אפשר להתחיל לעבוד איתן בצורה של הסכמה. אני מאמינה שדברים יכולים לעשות רק בשיתוף פעולה, אז אם יש תא אחד בגוף שלהן שרוצה בשינוי, יש עם מה לעבוד. יש שלבים שאני צריכה לחזק אצלן את הרצון לחיות ואת המוטיבציה שלהן, זה נעשה בצורה הדרגתית. הן זקוקות למישהו שייקח עבורן את האחריות, כי לבד הן לא מסוגלות".
נשמה כחלק מהעבודה: "העבודה שלנו היא עבודת צוות, ולא ניתן היה לעשות אותה לבד. אנחנו עובדים על פי תוכנית התנהגותית, ואני בקשר עם הצוות גם שאני לא נמצאת. לא פעם אני מגיעה למחלקה, גם כשאני לא במשמרת בגלל הקשר שנוצר עם המטופלות. לכולן יש את הנייד שלי, הן שולחות הודעות ומאוד מכבדות. יש מטופלת שאני בקשר איתה כבר יותר מ- 10 שנים. מאוד חשוב לה לדעת שאני פה עבורה. היא נרשמה לאוניברסיטה ומצליחה לנהל חיים מלאים, למרות המחלה הקשה שלהוכל פעם כשיש מדורה, היא נלחמת לשלוט עליה, על מנת שהיא לא תגיע פעם נוספת לאשפוז ולקריסה. היא יודעת שהיא תמיד יכולה להיות איתי בקשר ואני עומדת על כך שהיא תהיה במסגרת טיפולית".
העבודה בהדסה: "אחד הדברים הטובים במחלקה שלנו הוא שיש פה ראש פתוח, והנהלת הסיעוד וצוות הפרעות אכילה תומכים בכך. אנחנו מנסים לבנות לכל מטופלת תוכנית אישית משלה ולראות כל אחת בפני עצמה. המקום שלנו מאפשר זאת, וזה לא מובן מאליו, כי אלו דברים שלא רואים במחלקות אחרות של הפרעות אכילה, ואני מאוד מעריכה את המסגרת".
יוטי דייטש, פרא-רפואי
תפקיד: אחראית מעבדת וירולוגיה קלינית.
ותק בהדסה: ארבע שנים.
מצב משפחתי: נשואה ואימא לחמישה ילדים.
העשייה היומיומית: "במעבדת וירולוגיה קלינית אנחנו מבצעים את הבדיקות הקליניות של הדגימות שנלקחו מהמאושפזים בבית החולים ושל חלק מהבדיקות בקהילה. אנחנו בודקים את כל הנגיפים המוכרים והחדשים. בתקופת הקורונה, היה שלב שעשינו בו יותר מ-50 אחוז מבדיקות הקורונה בארץ".
יוטי דייטש (צילום: אבי חיון)
העבודה והנתינה: "להבדיל מהעבודה במחלקות אחרות, אנחנו לא נמצאים בפרונט ולא פוגשים את החולים פנים אל פנים, אלא נמצאים בעיקר מאחורי הקלעים. למרות זאת, אנחנו מכירים את החולים, את השם שלהם, המחלה ממנה הם סובלים ובעיקר את החולים האונקולוגיים שנמצאים במעקב ארוך. על אף שאנחנו לא רואים את החולים מול העיניים, אנחנו עושים הכל על מנת לעזור ולהקל עליהם. לדוגמה, אם קיבלתי מבחנה שאין בה מספיק חומר שאני יכולה לעבוד איתו, הכי קל זה לפסול את המבחנה. אבל במקום זאת, אני מעדיפה לפנות למעבדות אחרות שגם כן קיבלו את החומר ולברר אולי נשאר להם חומר שניתן לעבוד איתו. אנחנו עושים זאת בלי שאף אחד יידע".
נשמה כחלק מהעבודה: "המטופלים בראש מעיינינו, ואנחנו נעשה הכל על מנת להקל עליהם, בין אם זה למנוע מהם את הצורך בבדיקה נוספת ובין אם לקצר לוחות זמנים. לא פעם רופאים מבקשים לקבל תשובות דחופות, ואנחנו עושים את המאמץ לסייע להם. יש לנו במחלקה המון מקום לתת את הנשמה. העבודה שלנו היא, מצד אחד, לראות את החולה, ומצד שני לראות גם את הרופא, שגם הוא מבחינתנו סוג של לקוח. היה לי מקרה של בדיקה שהייתי צריכה להוציא דחוף. נשארתי במעבדה עד שעה מאוחרת על מנת לסיים אותה. כשחזרתי הביתה הייתי מאוד עייפה, אבל מאוד מסופקת מהידיעה שיוכלו להתחיל את הטיפול בחולה בזמן, וזה נותן לך כוח. מדובר בעבודה עם משמעות רפואית מאוד חשובה".
העבודה בהדסה: "הדסה זו משפחה גדולה ואכפתית. בתקופת הקורונה, זה בכלל היה מדהים. צוותים ממעבדות אחרות התגייסו לעזור לנו, נשארנו עד השעות הקטנות של הלילה וזו היתה חוויה לחיים. אנשים שלא הכרתי עד אז, הפכו להיות המשפחה שלך בזמנים קשים ובזמנים טובים, וזה מדהים. בהדסה מרגישים את המקצועיות והאכפתיות, ומעל הכל רואים כאן את טובת המטופל".
רוצים להישאר מעודכנים?
ציפורה רקובסקי, פרא-רפואי
תפקיד: טכנאית CT.
ותק בהדסה: 35 שנה.
העשייה היומיומית: "אנחנו חלק ממחלקת הרנטגן ואחראים על בדיקות ה-CT של חולים המאושפזים בבית החולים, מטופלים שמגיעים מהבית וחדר המיון. בהדסה יש שלוש מכונות CT, שמיואשות על ידי טכנאים 24/7 ומדובר בעבודה ללא הפסקה. זו עבודה נפשית ופיזית לא פשוטה, אנחנו מקבלים כל מספר דקות מטופלים. לפני הבדיקה, אנחנו מסבירים להם איך הבדיקה מתבצעת, כמה זמן היא אורכת, ובעיקר מגלים רגישות אל מול מי שעומד מולנו. יש אנשים שזו הפעם הראשונה שבה הם עושים את הבדיקה, והם מאוד חוששים. יש אנשים שכל עולמם מתהפך, מכיוון שקיבלו בשורות לא טובות, ולכן חשוב שהמפגש הראשוני שלנו איתם יקל ולו במקצת על התחושה והלחצים שהם נמצאים בהם".
ציפורה רקובסקי (צילום: אבי חיון)
העבודה והנתינה: "אנחנו נתקלים במקרים לא קלים, ועושים הכל על מנת להקל על המטופלים. זכור לי מקרה של מטופל שהיה מאוד חיוור לפני שהוא נכנס. הסברתי לו בדיוק על התהליך, ובסוף הבדיקה הוא הודה לי על ההסבר והיחס. הוא אמר כי הגיע לבדו, מכיוון שאף אחד לא יכול היה ללוות אותו והוא ממש חשש. מצאתי את הזמן להסביר לו בצורה מפורטת על התהליך, וגרמתי לו להרגיש שהוא לא רק עוד מספר במערכת. מבחינתי, זה חייב להיות כך. אני תמיד מסתכלת על עצמי, איך אני הייתי רוצה שיתייחסו אליי, כשאני צריכה לעבור בדיקה ונמצאת בלחץ. אני הייתי רוצה שיסבירו לי על התהליך וייקלו עליי ולו במקצת".
נשמה כחלק מהעבודה: "אני מרגישה שהעבודה שלי הוא סוג של עבודת קודש. למרות השחיקה הפיזית והנפשית, אני מגיעה לעבודה באהבה. מי שאין לו יכולת נתינה, לא יכול לעבוד במקום כזה, הדקות הספורות האלה, שאנשים מגיעים בהן לבדיקה, הן מאוד משמעותיות עבורם. אני חוזרת הביתה בסוף כל יום עבודה עם סיפוק ובידיעה שעשיתי משהו טוב ושעזרתי לאנשים".
העבודה בהדסה: "אני עובדת בהדסה שנים רבות ומאוד אוהבת את המקום, את האנשים ואת העבודה שלי. אני מרגישה כאן בבית מיומי הראשון".
עיסא מועלם, סיעוד
תפקיד: אח ראשי ומנהל מחלקת אשפוז יום.
ותק בהדסה: 28 שנה.
מצב משפחתי: נשוי ואבא לילד.
העשייה היומיומית: "אני אחראי על הצוות הסיעודי ועל ניהול המחלקה. אני דואג שהמטופלים שלנו יקבלו טיפול איכותי, בטוח ומהיר. מדי יום, אני מגיע למחלקה ראשון ויוצא אחרון, מכיר את כל החולים ומשתדל לעבור על התיקים שלהם, על מנת לשמור על רמה רפואית מאוד גבוהה. אני מהווה דוגמה לצוות שלי, מגלה אמפתיה לחולים, מדבר איתם, יושב עם הרופאים ומסייע להם, והכל על מנת שהטיפול יהיה כמה שיותר טוב".
עיסא מועלם (צילום: אבי חיון)
העבודה והנתינה: "אף אחד לא בוחר להיות חולה. חולה הוא אדם שנמצא במצוקה, ולכן, לעיתים, מילה טובה, נגיעה, להתקשר בסוף הטיפול ולשאול איך הוא מרגיש – כל אלה מאוד עוזרים למטופלים. המטופלים מבקשים הסברים, ואנחנו שם בשבילם".
נשמה כחלק מהעבודה: "אני זוכר את כל החולים שלי, גם כאלה שטיפלתי בהם לפני כ-20 שנה. זכור לי מקרה של מטופל שהגיע מהצפון עם אבחנה לא ברורה. אני אמנם לא רופא, אבל אני תמיד מקשיב לחולים. במקרה הזה התעקשתי ובקשתי ממנו ללכת לבדיקות נוספות, לבסוף החשד שלי אומת, טיפלנו בו והאיש הבריא. במשך כ-15 שנה הוא מגיע אלינו לביקורות והפכנו להיות חברים טובים. אני תמיד אומר לצוות שלי שחשוב לסייע לחולים בצורה המיטבית, והחולים מעריכים זאת, שולחים לנו מכתבים, אומרים מילה טובה ומעריכים את העשייה שלי ושל הצוות".
העבודה בהדסה: "אני במקור מהגליל. לירושלים עברתי לאחר שהתחלתי לעבוד בהדסה, ואם לא היה לי טוב פה, לא הייתי נשאר פה. הדסה זה אי של שפיות, מקום מפגש של תרבויות, מכבדים כאן האחד את השני. אנחנו מטפלים בכל האנשים באופן שוויוני".
אירית בן דוד, מינהל ומשק
תפקיד: מנהלת מוקד זימון תורים.
ותק בהדסה: 17 שנה.
מצב משפחתי: נשואה ואימא לשלושה ילדים.
העשייה היומיומית: "אני מנהלת את צוות זימון התורים. העבודה שלי היא מול הרופאים ומול המטופלים. אנחנו דואגים לקבוע תורים לכל המכונים ומרפאות החוץ של הדסה, ולמעשה הכל עובר דרכנו. אני מנהלת את הצוות, את היומנים מול הרופאים, משוחחת עם מטופלים ועוקבת אחר היומנים של המרפאות".
אירית בן דוד (צילום: דוברות הדסה)
העבודה והנתינה: "מבחינתי, העבודה שלי היא סוג של שליחות. הייתי נציגת שירות וצמחתי מלמטה. אנחנו עובדים מול אנשים שזקוקים לשירות שלנו, שלא פעם נתקלים בביורוקרטיה ובקשיים, ואנחנו פה על מנת לסייע להם בכל מה שניתן. לדוגמה, לעזור למטופל שהתגלה אצלו גידול, לא לחכות ארבעה חודשים לתור, אלא לתת לו את המענה במהירות האפשרית. אני גם מכשירה את הצוות שלי לזהות מקרים כאלה ולתת להם קדימות".
נשמה כחלק מהעבודה: "את הצוות שלי אני בוחרת בקפידה, חשוב לי שהוא יהיה אנושי, סבלני ומקצועי. במהלך העבודה אנחנו לומדים המון מהרופאים. זכור לי מקרה של מטופלת שהגיעה אלינו לאחר שנאמר לה שיש לה גידול סרטני ושאין לכך טיפול, הפנינו אותה לרופא בבית החולים שקיבל אותה בזריזות. היא עשתה בדיקות CT ו-MRI ואחרי כחודש וחצי, התברר שאין לה כלום. היא כל כך התרגשה ולא ידעה איך להודות לנו. אני ליוויתי אותה במהלך החודש וחצי האלה, כשהשמיים נפלו עליה. כשהגיעו התשובות של הבדיקות, בכיתי מהתרגשות".
העבודה בהדסה: "אין מקום עבודה כמו הדסה. אנחנו עוברים כל העת הכשרות, ותמיד המטופלים עומדים אל מול עינינו. המטרה שלנו היא לתת למטופל את השירות והטיפול הטובים ביותר. אנחנו הופכים עולמות על מנת לסייע לכל מטופל ומטופל".
Rochelle
רשימה של המצטיינים בהדסה בלי פרופסור חוסה כחן ושירן אוחיון מהמחלקה נוירוכירורגי לא שווה דבר!
פרופסו כהן, שירן אוחיון וכל הצוות יוצרים בריתות טיפוליות עם כל מטופל ומטופל. מדהים לחלוטין