לא פעם אני שומע את השאלה: "סבא, במה שיחקתם כשהייתם ילדים אם לא היה מחשב ולא טלפון נייד, לא אינטרנט ולא טלוויזיה?"… ובאמת איך העברנו את הזמן הפנוי? התשובה לכך: אכן באותם ימים לא היו אמצעי בידור שנפוצים היום. כשהגענו הביתה מהלימודים, זרקנו את הילקוטים, הכנו את השיעורים ואמא ז"ל הכינה את הסנדוויצ'ים לצהריים, לרוב שתי פרוסות לחם מרוחות בשמן זית, זעתר, מלפפון חמוץ או זיתים. יש לזכור שהכבישים דאז היו שוממים מאדם, למעט אוטובוסים של חברת "המקשר", שקראנו לה חברת "המשקר" כיוון שהאוטובוסים תמיד היו מאחרים והיו מגיעים למעלה משעה לאחר הזמן, כך שהכבישים היו פנויים למשחקים. הבתים היו קטנים וצפופים מאוד, ואת זמננו הפנוי בילינו מחוץ לבית, בחצרות, בשדות, בדרכים, בקבוצות של ילדים ובקולות צחוק מתגלגל. משחק פופולרי באותם ימים נקרא "סטנגה", מעין מיני כדורגל בין שני משתתפים באמצעות כדור טניס. על שפת המדרכה משני צדי הכביש הנחנו אבנים כסימון לשערים והתחלנו לבעוט בכדור לעבר השער הנגדי, צוהלים ושמחים לאחר הבקעת שער וזוכים למחיאות כפיים. משחק אחר באותם ימים נקרא "כדור הקפה", כאן היה עלינו לעבור במסלול שמסומן בארבע תחנות, להקיף אותן בריצה ולהגיע חזרה לנקודת המוצא בזמן שהכדור באוויר ועדיין אף אחד לא תפס אותו. אם הצלחנו לעשות זאת לפני שהכדור הגיע לידיים הרי שהמבצע הוכתר כאלוף בעוד הצופים מוחאים לו כפיים. משחק אחר אותו שיחקו בעיקר הבנות נקרא "חבל", סתם חבל פשוט. שתי בנות אוחזות משני צדי החבל ומגלגלות, אחת הבנות או יותר, תלוי במשחק, קופצת במרכז החבל בעוד כל היתר שרות את שיר המשחק. הבנות קופצות, יוצאות ונכנסות למרכז החבל עד שמתעייפות או נפסלות, בטוח ששרפו הרבה קלוריות במשחק הזה. עוד משחק שהעסיק אותנו הרבה ולא הצריך אביזרים משוכללים הוא משחק הג'ולות, הלוא הן גולות. הגולה הגדולה ביותר נקראה בשם טברי (כנראה שם ערבי) והיא הייתה המאסטר. במהלך המשחק חפרנו בור קטן באדמה שנקרא קעקורה ולתוכו הוכנסה גולה אחת. המשימה היתה לקלוע ממרחק באותה גולה ולהצליח להעיף החוצה את אותה הגולה שבקעקורה, תמורת זאת לזכות ב-5 גולות מהמפסיד. היו מומחים שהפכו זאת לאמנות ממש, שילוב של סבלנות וחוש הנדסי משובח. בסביבונים שיחקנו כל השנה ולא רק בחנוכה, אלא שהסביבון נקרא אז גם בשם פוררה. היינו מתרכזים כמה חבר'ה סביב למגש גדול ומסובבים את הסביבון (פוררה), הזוכה הוא זה אשר הסביבון שלו נפל האחרון והזכיה שלו הייתה מתוקה ביותר כי מיד קיבל לביבה חמה וריחנית היישר מהמטבח, בעוד כולנו מקנאים, מפאת העניות שסבלנו ממנה באותם ימים.
הרבה משחקים לוו בשירים ופזמונים שהלכו טוב עם המקצב, כמו משחקי הכדור. באחד ממשחקי הכדור היה עלינו לכדרר מתחת לרגל (ככדורסלנים) ולהמשיך בכדרור עד שהכדור נופל לאדמה. במהלך המשחק נהגנו לשיר: "אחת שתיים שלוש וחצי, איש אחד נסע בטקסי, הוא שילם גרוש וחצי, אחת שתיים שלוש". עוד משחק שהיה אהוד על הבנות היה זריקת כדור לגובה רב בעוד כולן מתפזרות ורצות, אחת מהבנות תופסת את הכדור ומנסה לקלוע בחברותיה. כעת זו הפכה לקולעת הראשית וכולן ברחו ממנה, וחוזר חלילה.
(צילום: ארנון בוסאני)
מאחר, וכפי שאמרתי, בזמנו לא היו משחקים משוכללים, השתמשנו במה שהיה בסביבה ובתוספת דמיון ויצירתיות הפכנו אותם למשחקים מהנים ביותר. אחד שכזה הוא משחק האג'ואים, או הגוגואים, שהם בעצם גלעיני המשמשים. היינו מייבשים את הגלעינים ומבצעים קליעות בשתי אצבעות שהיו מעיפות את האג'ו ממרחקים ופוגעים באג'ואים אחרים.
אלמבוליק הוא שמו של משחק שלא ידוע לי מקור השם, אבל לדעתי גם היום ילדים היו נהנים ממנו, מדובר במשחק באמצעות קרשים קטנים. קרש אחד מונח על אבן ובקצהו קרש נוסף, ועוד קרש אוחזים ביד. כעת מכים בקצה הקרש המונח על האבן, מהלך שגורם לקרש שעליו לעוף באוויר, ואז צריך להיות זריזים ולהכות בקרש הזה במהירות. בזמן הזה צריך לרוץ מהר לתחנה הבאה. אם כבר מדברים על אבנים, מי לא זוכר את משחק "חמש אבנים", שבבסיסו אבנים שיש להרים, להקפיץ, להעיף ולתפוס ביד אחת, עם שליטה, עדינות וזריזות ולא תאמינו לאיזה מיומנויות מדהימות הצלחנו להגיע.
וכשמבצעים פעילות גופנית, קופצים ורצים, נעשים צמאים. מה שתינו? סודה הנמכר בקיוסק והנקרא גם "מים קופצים", משקה בשם סוס שאותו מכר ערבי חובש תרבוש, אצל מאיר קיבלנו משקה סמיך מחמם לימות החורף הנקרא "סחלב", ובקיץ היינו מרווים את הצימאון בגזוז קר כקרח שמחירו הזול באותם ימים הכתיר אותו כמלך המשקה. אז אמנם לא היו לנו מחשבים, סוני פלסטיישן או טלפונים ניידים, אבל ידענו להמציא משחקים משלנו ואיתם המון זיכרונות ילדות נפלאים.
צבי אלי כהן 058-4760765, 02-6760765
ניתן להזמין להרצאות ללא תשלום
