הפינה ההיסטורית: האנדרטה לציון גירוש היהודים מארצות ערב בארמון הנציב

בטקס מרשים, ועל רקע הנוף הנשקף על אגן העיר העתיקה, מקצה טיילת שרובר ומפגשה עם טיילת האז – נחנכה בשבוע שעבר, ב-30 לנובמבר, האנדרטה לציון יום הזיכרון הלאומי ליציאתם ולגירושם של היהודים מארצות ערב ואיראן. האנדרטה היא פרי יצירתו של הפסל והאמן הבינלאומי סם פיליפ, דור חמישי בארץ.

כידוע, עם הקמת המדינה בשנת 1948, למעלה מ-850 אלף יהודים גורשו או אולצו לברוח ולעזוב את ארצותיהם, כשהם לא הורשו לקחת עימם את רכושם – ומצאו בישראל מקלט ומולדת חדשה. בשנת 2014 נקבע בחקיקה בכנסת כי ה-30 בנובמבר הוא היום שבו יצוין בישראל גירוש היהודים מארצותיהם במדינות ערב. היום הזה נקבע משום שהוא למחרת כ"ט בנובמבר, יום החלטת האו"ם על חלוקת המדינה – והכרה במדינה יהודית בארץ ישראל. במרבית ארצות ערב, תוך כדי מלחמת העצמאות, הופקרה האוכלוסייה היהודית, לשיסוי ולהסתה והם היו לבני ערובה בידי שליטים עריצים מלאי מרירות על כישלונם למנוע בכוח את הקמתה של מדינה ישראל.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר בזמן אמת"

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

המייל האדום של "כל העיר" [email protected]

לנוסעים לאנדרטה בכביש הראשי לטיילת ולארמון הנציב (רחוב דניאל ינובסקי) אין גישה ו/או פנייה לכיוון הפסל. ניתן להגיע לאנדרטה (ולחניה בסמוך לה), תוך פנייה מדרך חברון לרחוב חנוך אלבק – וממנו מול בתי צמרת אלנבי (לשעבר מחנה אלנבי), בפנייה לרחוב לופו מתגלה מגרש משחקים המסיים את טיילת האז. בצל חורשת עצים, נמצאת במה אשר בנויה מאבן ירושלמית – בה ניצבים פסלי ברונזה של משפחת עולים מתימן על כל דורותיהם – עטויים בבגדיהם המסורתיים. בצידה האחורי של חורשת העצים הפונה לנוף נהדר, ישנה רחבה מעוגלת ובמרכזה מוצב פסנתר ענק המקובע בקרקע, שיודעי נגינה מתיישבים לידו, ובנגינתם הם מפיקים ממנו צלילים זכים. סם פיליפ עיצב את אנדרטת הדמויות התימניות בעלות חזות קדומה, על פי צילום ידוע של משפחה, שעזבה את תימן ונחתה בארץ. סם הוסיף למשפחה פסל של ילד תוקע בשופר, כך שיחדיו ישנם ביצירה האמנותית חמישה ילדים (אחד עדיין ברחם של אישה בהריון). סם הכניס שינויים נוספים שהפכו את הצילום למופשט יותר (בהתחשב באיסור "לא תעשה לך פסל ומסכה"), אך נותרה הסמליות של המשפחה המביטה נכוחה אל עבר עתיד טוב מאשר הגלות. ספר התורה שמחזיק האב, מצטרף לשופר שהילד תוקע בו כסמלים יהודים. האב והבן – עם האם החובקת תינוק על זרועה ויתר בני המשפחה, כולם מביעים ביטחון ואמונה שבארץ ישראל יתגשמו מאווייהם האישיים והלאומיים.

האנדרטה הוקמה בתרומתו של ג'רי קלינגר, יו"ר החברה היהודית-אמריקאית לשימור ההיסטורי, בשיתוף הפדרציה הספרדית העולמית, עיריית ירושלים והקרן לירושלים. במעמד חנוכת האנדרטה השתתפה השרה לשוויון חברתי ח"כ מירב כהן, מ"מ ראש העיר פלר חסן-נחום וראש הפדרציה הספרדית חיים כהן.
עם התגברות גל הלאומנות הערבית וההסתה נגד יהודים, גברו הרדיפות נגד המיעוט היהודי במצרים, סוריה, עירק, תימן, לוב, מרוקו ותונסיה. חלקן היו מהקהילות היו הוותיקות בעולם. יהודי בבל, תימן, מצרים וצפון אפריקה ישבו בארצותיהם למעלה מ-2,000 שנה, והן גרו בהן לפחות 1,000 שנה לפני הגעת האיסלם והערבים.

האנדרטה לציון גירוש יהודי המזרח (צילום: אדם אקרמן)

לאחר גלי העלייה לארץ בין השנים 1953-1948, נותרו בכל הארצות האלו פחות מ-50 אלף יהודים. פרעות דמים, רדיפות, מעצרים, שלילת אזרחות והחרמת רכוש היו מנת חלקם של יהודי ארצות ערב. כ-850 אלף פליטים יהודים נטשו את רכושם וברחו מעולם ערבי עוין – זהו מספר כפול מאוכלוסיית הערבים שנטשו את המדינה במהלך מלחמת העצמאות. כ-600 אלף מפליטי היהודים נקלטו בישראל וכ-200 אלף היגרו למדינות אירופה וארצות הברית. במבצע "מרבד הקסמים" (העלאת כ-50 אלף יהודי תימן לישראל), ובמבצע "עזרא ונחמיה" (הגיעו 123 אלף יהודי בבל). כמו כן, עלו כל יהודי כורדיסטאן (שבתחומי עירק) וכמחצית מיהודי כורדיסטאן הפרסית. כמחצית מיהודי סוריה (שמנו כ-30 אלף) הצליחו להימלט מגל מעשי שוד ורצח ולפלס דרכם ארצה דרך הגבול עם לבנון. מרבית יהודי לבנון (שמנו כ-6 אלפי נפש), ברחו או הוברחו דרך הגבול עם ישראל. כ-30 אלף מיהודי איראן, ברובם צעירים, עלו ארצה בין השנים 1952-1948 ועימם גם כל יהודי הקהילה הקטנה מאפגניסטאן. מתוך 80 אלף יהודי מצרים עלו לישראל ב-1948 רק כ-10 אלפים, ומרבית יתר בני הקהילה עלו רק לאחר מבצע סיני ב-1956. במרוקו חיו לפני 1948 מעל ל-250 אלף יהודים והיתה זו הקהילה הגדולה ביותר שעלתה ארצה. הם הגיעו בגבור המניע הציוני והיו בעיקר בני השכבות העממיות – בעוד בני השכבות העליונות העדיפו להגר לצרפת. גל העליה הראשון הגדול ממרוקו הגיע ארצה בשנים 1955-1954 (בגל זה עלו 35 אלף עולים). לאחר הכרזת העצמאות של מרוקו ב-1956, נמשכה העלייה הלא חוקית (בין השנים 1961-1956) – ועלו בחשאי עוד כ-30 אלף יהודים. בינואר 1961 טבעה אוניית המעפילים אגוז – אסון שהפר את החשאיות הזו. הודות ללחץ בינלאומי ומענק כספי שניתן למלך חסן השני – מרוקו העלימה עין מהמשך ההגירה של היהודים – וכך עלו בין השנים 1964-1961 עוד כ-80 אלף עולים.

הקליטה בארץ היתה קשה ורווית ייסורים. המדינה שאך עברה מלחמת עצמאות ארוכה ואוכלוסייתה היתה רק כ-650 אלף ב-1948, נאלצה לקלוט רבבות עולים ניצולי שואה מאירופה ופליטי ארצות ערב שהגיעו נטולי רכוש וחסרי הכשרה מקצועית. המחסור בשיכון הצריך הקמת אוהלים, בדונים וצריפים – ונוצרו המעברות כפתרון ארעי, אך הישיבה בהן נמשכה שנים ארוכות. הפליטים מארצות ערב, לא קיבלו פיצוי כלשהו מהמדינות מהן נאלצו לעזוב, ולא נהנו משום תמיכה מהקהילה הבינלאומית. הפליטים היהודים מארצות ערב זכו עם כל הקשיים בארץ בשיקום כלכלי, קליטה חברתית ומקלט בטוח. זאת לעומת כחצי מיליון הפליטים הערבים, שברחו בזמן מלחמת העצמאות, הממשיכים עד היום להיות מנוצלים למטרות פוליטיות אנוכיות של שליטי ארצות ערב וברובם חיים במחנות פליטים בתנאי עוני ותוך שימור רגשות המרירות והזעם כלפי מדינת ישראל.

טקס חניכת האנדרטה לציון גירוש יהודי המזרח (צילום: אדם אקרמן)

יוצאי מדינות ערב, שמונים כיום כ-40 אחוז מהציבור הישראלי ואבותיהם מדור ראשון ושני בארץ – עברו סבל ותלאות קשות בשנותיה הראשונות של המדינה. תוך כדי המאבק היום יומי לפרנסה ולשיכון – הם לא יכלו לדאוג להבלטת המורשת התרבותית רוחנית הגאה והעשירה, שאבותיהם נשאו ושמרו משך דורות. עצמת כיסופיהם לארץ ולירושלים סייעו להם להתגבר על קשיי הקליטה. סיפור הגירוש שלהם מארצות ערב לא חדר לתודעת הציבור הישראלי.

חוק הזיכרון לציון גירושם ויציאתם מארצות ערב עושה צדק עם העוול ההיסטורי ומבליט את סיפור יציאת "אקסודוס השנייה" שנשכחה. המדינה לא העניקה להם מספיק הכרה כפליטים שנרדפו בארצות מוצאם ושרכושם נלקח. נכסי התרבות, פולקלור ומורשת היסטורית שהם נשאו עמם בהגיעם ארצה זוכים כעת להכרה גוברת והחדרה למערכת הלימוד בישראל.

האנדרטה בירושלים היא תרומה התחלתית חשובה, להגברת המודעות ב"אקסודוס" הנשכח של יהודי המזרח. המטיילים והתיירים הפוקדים את המקום – ותלמידי בתי הספר שיבקרו באתר – יקבלו אזכור על פרק מפואר וממושך בתולדות העם היהודי, שנקטע עם גירושם של היהודים מארצות ערב וקליטתם במדינת ישראל.

הכותב: ד"ר אדם אקרמן הוא מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים"