הפינה ההיסטורית: מאחורי ההתנקשות הפוליטית הראשונה במדינת ישראל

בשבוע שעבר סקרנו כאן את היסטוריית הרציחות הפוליטיות בירושלים הקדומה, זאת שלפני הספירה ובמאות הראשונות שאחריה, וכעת נקפוץ קדימה בזמן – אל החודשים הראשונים של מדינת ישראל ואל ההתנקשות הפוליטית הראשונה במדינה הצעירה – רצח הרוזן שוודי יפולקה ברנדוט בב-17 בספטמבר 1948 בירושלים.

המייל האדום של "כל העיר" [email protected]

הרוזן ברנדוט, דיפלומט בן למשפחת המלוכה השבדית, מונה למתווך מטעם האו"ם בעיצומה של מלחמת העצמאות – במטרה להביא את הצדדים למשא ומתן ולהפסקת אש – ואולי להסדר קבע שיהיה מקובל על היהודים והערבים. אולם בפועל הוא עורר כעס גדול ואף חרג מהסמכות שניתנה לו כמתווך, וניסה לכפות פתרון לסכסוך הדמים תוך יצירה הצעה לא מאוזנת.

הרצח של ברנדוט לא גרם לדמעות ביישוב הישראלי של אותם הימים. לא היתה לאף ישראלי סיבה להתגעגע אליו, כי הצעותיו היו פרו-ערביות ועוינות לישראל והיוו איום על הכללתה של ירושלים בשטח המדינה. ללא הבנה בענייני המזה"ת והסכסוך הישראלי-ערבי, וללא כל ניסיון דיפלומטי – ברנדוט התגלה כדיפלומט בינוני וכאדם יהיר ומתנשא. הוא ראה בתפקידו אפשרות קידום בקריירה שלו, ולכן בהגיעו ארצה כשבוע לאחר הקמת המדינה, פעל במרץ מרשים להשגת ההפוגה הראשונה בקרבות. אולם בו זמנית החל לפעול לערעור הצעת חלוקת הארץ לשתי מדינות, שהתקבלה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. במקומה הציע תוכנית משלו – שלדעתו התבססה על שינויים בשטח עם פלישת צבאות ארצות ערב לארץ ישראל ב-15 במאי 1948 – ומטרתה היתה לצמצם עוד יותר את שטחה של המדינה היהודית ומסירת ירושלים לידי ירדן.

הרוזן ברנדוט במפגש עם משה שרת (צילום: באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית)

צבאות ארצות ערב פלשו לארץ, יום אחרי הכרזת המדינה ב-14 במאי מתוך מטרה להכריע את ישראל – ומשך ארבעה שבועות היו קרובים למטרתם וירושלים היתה במצור ומנותקת משאר הארץ. שליטי ערב רצו לבטל את החלטת האו"ם בדבר הקמת שתי מדינות בשטח ארץ-ישראל ובנאום ירושלים – וברנדוט הגיע מבחינתו לארץ בתזמון מעולה – כאשר שני הצדדים היו זקוקים נואשות להפסקת האש. הוא הצליח להביא להפסקת הקרבות, אך ביצע שורת טעויות בשל חוסר ניסיונו הפוליטי, וקומם עליו את כל היישוב היהודי והנהגתו. הוא ראה בהפוגה את הצלחתו האישית ורצה לנצל את התנופה להסדר מדיני, חד צדדי וגיבש את "תוכנית ברנדוט". הוא הציע שעבר הירדן וארץ ישראל יחשבו לחטיבה טריטוריאלית אחת, מורכבת משתי יחידות – לא תקום מדינה ערבית ולא יהודית – אלא מדינה משולבת (פדרלית ) בראשות עבדאללה מלך ירדן. יחידות אלו (קנטונים ולא מדינות), יהיו קשורות בשיתוף פעולה כלכלי ויהיה בית מחוקקים קונפדרטיבי: כאשר כל ענייני הביטחון, הכלכלה והחוץ ינוהלו על ידי רשות מרכזית בראשות המלך הירדני. הנגב ייכלל בתחום היחידה הערבית והגליל המערבי יהיה בשטח היהודי. תוכנית הבנאום של ירושלים תבוטל, וכל העיר לרבות 100 אלף תושביה היהודים, תעבור לידי עבר הירדן. כל רצועת החוף תהיה בידי היהודים אך נמל חיפה ונמל התעופה לוד – יהיו תחת שלטון בינלאומי. לשטח היהודי יוחזרו גם כ-300 אלף פליטים ערבים שנמלטו או גורשו מאז פרוץ האירועים בארץ. ממשלת ישראל דחתה הצעות אלו, שהיו שינוי מוחלט מהחלטת האו"ם ואנשי ארגון לח"י בירושלים החלו בהפגנות בכל מקום בו הופיע ברנדוט כשהם נושאים שלטים עם הכיתוב "שטוקהולם היא שלכם – ירושלים היא שלנו".

הרוזן פולקה ברנדוט (צילום: באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית)

ההפתעה היתה שגם מדינות ערב התנגדו לתוכניתו, כשהחשש שלהם היה שירדן שנהנתה מחסות בריטית – תזכה בנתח הגדול של ההישגים. היה אי תאום בין חמש המדינות שפלשו לארץ במטרה להעלים את קיומה של המדינה הצעירה, ובלטה בעיקר האיבה בין פארוק מלך מצרים לעבדאללה מלך ירדן – שלפי התוכנית היה אמור לצאת המנצח מהפלישה. ברם, לא מנהיגי הצבאות הפולשים ולא ברנדוט חזו כי בהתחדש הקרבות – ישראל התחזקה. "דרך בורמה" לירושלים נפרצה, וצה"ל הכין שורת מהלומות לשינוי המציאות – כולל כיבוש הנגב. כאשר ברנדוט החל להבין שהיהודים לא יסכימו לתוכניתו, הוא החל לעבד תוכנית שנייה – ובה קבע שירושלים תהייה תחת בנאום והגליל כולו יהיה בידי היהודים (ולא רק הגליל המערבי), והחל לזנוח את תוכניתו לפדרציה של קנטונים תחת חסות ירדנית. בינתיים, ההסתייגות והעוינות כלפיו גברה, גם בשל פנייתו למועצת הביטחון שתכפה את הצעותיו וגם בשל המלצתו לבריטים לא לשחרר עצורים יהודים ממחנות המעצר בקפריסין, אלא לפי הקצבת האו"ם. הוא דרש כי צעירים בגילאי 45-18 (כ-10,000 מתוך כ-25,000 עצורים), לא יוכלו לעלות ארצה. כך ברנדוט פגע באפשרות להגדיל את צה"ל ואת כוח האדם הפוטנציאלי של הצבא העברי – והעצורים נאלצו להישאר עוד תשעה חודשים במצב הכפייה בקפריסין. נראה היה שמאחורי חזרתו לבנאום ירושלים, עמד רצונו להיות המושל מטעם האו"ם על העיר – ולהאדיר את יוקרתו בארצו ובזירה הבינלאומית. ברנדוט החל לקדם מידית את רעיון פרוז ירושלים והחל בהכנות לשלוח אליה, 1,000 חיילי או"ם על מנת לשלוט בה.

הרוזן ברנדוט נפגש עם דב יוסף (צילום: באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית)

מפקדת לח"י בירושלים, החליטה לחסל את האיש שרצה להוציא את העיר משלטון יהודי ולצמצם את שטחה של מדינת ישראל ל-6,000 קמ"ר במקום 15,000 קמ"ר שהובטחו לה בהחלטת כ"ט בנובמבר. ב-21 בספטמבר 1948 היתה אמורה להתכנס עצרת האו"ם, והיה חשש שתוכניתו של ברנדוט תאומץ. מסתבר כי ארגון לח"י בעיר היה בעל מודיעין עדכני ביותר על תנועותיו של ברנדוט, וגם ידע שהוא סירב להקיף עצמו במאבטחים על אף שהוזהר כי קיימת סכנה לחייו. ביום שישי, 17 בספטמבר 1948, ברנדוט עזב את ארמון הנציב עם שיירה של שלוש מכוניות, כאשר הוא ישב במכונית האחרונה הנושאת את דגל האו"ם ולצידו הקולונל הצרפתי סארו, משקיף האו"ם בירושלים. ברנדוט היה בדרכו לפגישה עם דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים. בהגיע כלי הרכב סמוך לבית מספר 17 ברחוב הפלמ"ח של ימינו, נאלצה השיירה לעצור כי ג'יפ חסם את הכביש. שלושה צעירים לבושים בבגדי חאקי צעדו לעבר המכוניות – שיושביהם סברו שזוהי בדיקת מעבר. אחד מהם רץ הישר לרכב השלישי, פתח את הדלת – וכאשר זיהה את ברנדוט ירה בו צרור מתת המקלע שבידו. נהג הרכב הסיט את הקנה של התת מקלע, וכך גם קולונל סארו נהרג. שני חברי המתנקש ירו אל גלגלי המכוניות – ואז שלושתם חזרו בריצה לג'יפ שהמתין עם הנהג – ונמלטו. המתנקשים לא נתפסו, אך זהותם נודעה משך השנים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בן גוריון וממשלת ישראל פרסמו מודעת אבל והכריזו על פרס כספי גבוה למוסר ידיעה על זהות המתנקשים. מדינת ישראל הצעירה הועמדה בפני טלטלה עזה בשל הרצח והחשש שעצרת האו"ם תגנה קשות את האירוע – אך נציגיה באו"ם הצליחו בהסברתם, כי למדינה לא הייתה עדיין שליטה מלאה במצב הביטחוני בעיר. כמו כן הובטח כי האירוע ייבדק ביסודיות והארגון שביצע זאת יפורק ויועמד מחוץ לחוק. (ואמנם ארגון לח"י בעיר פורק מידית).

צומת הרחובות בו נרצח הרוזן ברנדוט (צילום: אדם אקרמן)

החוקר הדני ד"ר יוהנס הולם, בספרו המחקרי "האוטובוסים הלבנים" (שפורסם ב-1987) קבע כי הרוזן ברנדוט היה אנטישמי. ד"ר הולם מצא תעודה המספרת כי כאשר התמנה ברנדוט לסגן נשיא הצלב האדום השוודי, הוא ניהל משא ומתן עם היינריך הימלר, על שחרור אסירים סקנדינביים ממחנות מעצר גרמניים. ברנדוט ביקש מהימלר לא לכלול יהודים במשוחררים. הימלר שרצה לזכות בנקודות זכות, אם ייתפס בסוף המלחמה ויישפט בשל פשעיו לחץ עליו לכלול גם יהודים – וכך נאלץ ברנדוט להסכים לשחרורם.

שני דיפלומטים שוודיים קשרו גורלם בעת החדשה עם העם היהודי. ראול ולנברג שהציל יהודים בזמן השואה, זכה להוקרה מצד העם היהודי ולהנצחה בישראל במסגרות שונות. בעוד שעל היעלמותו של פולקה ברנדוט מהזירה הפוליטית, איש לא התאבל בישראל.