ביום ראשון, 25.11, צוין ברחבי העולם יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. בכל שנה, ביום הזה, משהו מתכווץ בי.
נראה כאילו המספרים רק ממשיכים לעלות, הסיפורים הופכים מזעזעים יותר והנתונים קורעים את הלב. מנתוני ויצ"ו עולה כי כיום ברחבי הארץ ישנן כ-200 אלף נשים מוכות, וכחצי מיליון ילדים שעדים לאלימות. בכל יום, לפי הנתונים המטלטלים, נפתחים בממוצע 50 תיקים בגין אלימות במשפחה, בסך הכל למעלה מ-13 אלף נשים נפגעות אלימות טופלו בשנה האחרונה ברשויות ברחבי הארץ. ולפעמים, הטיפול הוא מאוחר מדי, ואף לא מספיק. בדיוק השבוע התעוררנו לשני מקרי רצח נוספים של יארא איוב, בת ה-16 מגוש חלב; ושל ושל סילבנה צגאיי, בת ה-13, מתל אביב, שפילחו לכולנו את הנשמה.
סילבאנה צגאיי
זה לא שבכל השנה אנחנו לא נחשפים לזוועות. להפך. לצערנו, אנחנו נחשפים יותר ויותר, ועדיין ביום שכזה, כשהכל מרוכז בו, אני מתפללת שסוף סוף יוצגו פתרונות ולא רק סיסמאות.
אבל השבוע אני בוחרת להקדיש את הטור דווקא לאלימות השקטה. זאת שכולנו חוות, ולצערנו חלקנו לא מבינות אפילו שמדובר באלימות. אלימות מילולית.
בתפיסה שלנו אלימות נחלקת לאלימות פיזית או אלימות מינית. פשוט כי קל יותר לראות אותן. אי אפשר להעלים את ההשלכות של אונס, ובוודאי שלא פציעה או פגיעה גופנית. אי אפשר באמת להתעלם מחבורה סגולה ענקית, פנס בעין או שפה שסועה. הן בולטות לעין ותהליך ההחלמה יכול לקחת מספר ימים, עד שבועות.
מחאה נגד אלימות כלפי נשים סמוך לכנסת, השבוע (צילום: אמיל סלמן)
לעומת זאת, אלימות מילולית חודרת ישר ללב. ניתן להבליג עליה, לשכנע את עצמנו להתעלם ממנה או לבכות כדי לנסות לשטוף את המילים. כל אלא לא מעלימים אותה. הכאב בלב הוא לא פחות מכאב פיזי. גם מילים יכולות ללוות אותנו שנים, ולהיצרב בנו.
כשאומרים לנו מילים קשות שמקטינות אותנו, מבטלות אותנו, פוגעות בנו, לא משנה כמה ננסה להתעלם מהן, הן יערערו אותנו. ואלימות מילולית יכולה להגיע מכל כך הרבה מקומות, שלפעמים אין מנוס והנפש נפצעת ונשרטת עוד ועוד.
זה יכול להתחיל מהורה שלא מאמין בילד/ה שלו ועסוק בלציין רק את המגרעות. איש חינוך – גננת או מורה, שבוחר לציין רק את נקודות החולשה מול הילד ומול חבריו לכיתה, זה יכול להיות חבר/ה קרובים שלעולם לא מפרגנים ורק עוקצים, בן/בת זוג שמנסים כל הזמן להקטין ולהפחיד כדי להישאר בשליטה, וזה יכול להיות אפילו בעבודה, מנהלים שיעשו הכל כדי לא לתת מילה טובה ולגרום לעובד/ת להרגיש כאילו העסקתם זה בעצם כי "עושים להם טובה".
אז מבלי לזלזל או להקטין חלילה אלימות זאת או אחרת, אני רוצה לנצל את הבמה – כדי לבקש מכל אמא, אשה או ילדה, לזכור שאלימות באשר היא אלימות פסולה. אין אחת מותרת ואחת אסורה. לכל אחת מאיתנו יש זכות לחיות בכבוד ובתחושה טובה. לאף אחד אסור לגעת בנו מבלי שנרשה. לאף אחד אסור להכאיב לנו. לאף אחד אסור להקטין אותנו. ומי שגורם לנו כאב, אי נעימות או אי נוחות, צריך ורצוי לומר לו לא! זאת הזכות של כל אחת פה. גופנו מקדשנו, ליבנו שביר ונפשנו רגישה.
אצל כל אחת ואחת, גם אם היא לובשת מסיכה קשוחה – תזכרו את הכוח שבכן, ועימדו על זכותכן להיות שוות.
שבשנה הבאה נעלים את הגרפים הסטטיסטיקות והקורבנות – ונבנה פה חברה של נשים חזקות! אמן.
מיכל
מיכל פישמן-רואה (צילום: ארנון בוסאני)
