כמעט מדי שנה בט"ו בשבט יוצאים יהונתן ועמית לאכול צהריים מחוץ לעיר. ההזדמנות להתרשם מפריחת השקדיות היא התירוץ הרשמי בלבד, כשהסיבה האמיתית היא כמובן חיפוש אחר בתי אוכל ראויים בפרוזדור ירושלים. הכיוון הפעם הוא מושב שורש, וליתר דיוק הכניסה למושב שורש, שם נטע יתד בית עסק בשם "נשנושים".
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- כל האוכל בירושלים
עמית: אתה מוכן להסביר לי איך קרה שבמקום לשבת קצת בחיק הטבע, אנחנו הולכים לאכול בתחנת דלק?
יהונתן: לא תחנת דלק. מול תחנת הדלק. זה קורה כי הלכו והתרבו אצלי הדיווחים על כך שטובי בנינו עוצרים ב"נשנושים" בנסיעות אל העיר וממנה, בעיקר בשעות לא שעות. שמענו על כריכי חביתה מעניינים בתוספת נקניק, על שניצלים טובים ועוד.
עמית: כל הקונספט הזה של מסעדות דרכים בכלל לא אמור, לדעתי, לתפוס במדינה קטנה כמו שלנו. המרחקים קטנים, ואפילו הנסיעות הכי ארוכות שאפשר לעשות בארץ הן כלום במונחים עולמיים. אין נסיעה בישראל שבה אתה לא נמצא מרחק של חצי שעת נסיעה, אני מאמין, מבית אוכל נורמלי.
יהונתן: זה נכון אולי אם אתה מסתכל על מרחקי וזמני הנסיעות על הנייר. אני בטוח שמי שנוסע על בסיס יומי בין ירושלים לתל אביב וצריך להתמודד מצד אחד עם הפקקים באיילון ומן הצד השני עם הפקקים של הכניסה לעיר, יודע שבפועל נסיעה של 50 דקות הופכת לסיוט של כמעט שעתיים. ואז פתאום לעצור כדי לאכול או לשתות משהו נשמע הגיוני.
עמית: לא יודע. אני חושב שאם הייתי עולה לעיר עדיין הייתי מעדיף להתאפק עוד 20 דקות ולאכול בשוק, נניח.
יהונתן: ומה עם מי שלא רוצים לעצור בתוך העיר? ומה עם עובדי הסביבה? הם לא צריכים לאכול? ובכל מקרה – מסעדות דרכים הן לאו דווקא אמצע הדרך או אמצע שום מקום. לפעמים הן נועדו פשוט למנוע את הצורך להיכנס לתוך יישובים מסוימים, לחסוך זמן. בעיני אוכל דרכים הוא לא עניין גיאוגרפי, יותר עניין של הלך רוח.
עמית: אתה יודע שהיינו יכולים פשוט לחסוך את כל הדיון הזה אם היית אומר שבא לך שניצל בבאגט, כן?
בשנים האחרונות הפך אזור השירות שסמוך למחלף שורש למתחם קולינרי של ממש. תחנת דלק רחבת ידיים ובה סניף של הרשתות "ארומה" ו"ניו דלי", ומצדו השני של הכביש המבנה שבו שוכן יעד הביקורת השבועי. בטרם יטפסו במעלה המדרגות המובילות לתוך המזנון משתהים מעט יהונתן ועמית כדי לבדוק האם ישנו באזור בית אוכל נוסף המצדיק בדיקה.
עמית: סופרמרקט, מקדונלדס, ניו דלי, ארומה, תחנת דלק.
יהונתן: יש אפילו חנות עלומה למוצרי ים המלח.
עמית: בקיצור, טראק סטופ לכל דבר ועניין. רק חסרה המקלחת.
יהונתן: הגישה לכאן בהחלט נוחה. וכשחושבים על זה, לאורכו של כביש מספר 1, מהרגע שבו עוברים את הקסטל ועד שיורדים באחד המחלפים של איילון, אין באמת יותר מדי בתי אוכל שנמצאים כל כך על הדרך.
עמית: מיקום הוא הכל. יש כמה מסעדות דרכים בארץ שהפכו למיתולוגיות רק בזכות מיקום וגישה נוחים. בית הפנקייק נניח, צומת גולני או הפונדק של כושי רימון בערבה – בכל המקרים אתה נמצא לא מאוד רחוק מבתי אוכל אחרים ואיכשהו מוצא את עצמך עוצר.
יהונתן: לפי כמות המכוניות כאן מסביב יש לא מעט אנשים שעוצרים כאן לא רק בשעות הקטנות של הלילה אלא סתם כדי לאכול צהריים.
עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "נשנושים" (צילום: ארנון בוסאני)
"נשנושים" (צילום: ארנון בוסאני)
עמית ויהונתן מטפסים במעלה גרם המדרגות שמוביל לתוך "נשנושים". בפנים הם מגלים שההשתהות הקלה בחוץ עלולה לעלות להם בלא מעט זמן המתנה, שכן לפני המטבח משתרך תור לא קצר של סועדים.
עמית: וואו, לא ציפיתי לעומס כזה. מפתיע למדי.
יהונתן: אני שם לב למאפיין משותף למשהו כמו 90 אחוז מהאנשים כאן – כולם לבושים בפריט כלשהו שברור שהוא חלק מסט בגדי עבודה. יש כמה חיילים וקצינים, כמה אנשים בווסט זוהר, כמה לובשי פליזים ומכנסי דגמ"ח בקוד המאבטחים ואנשי הביטחון. בקיצור, מקום לאדם העובד והנוהג.
עמית: שם המקום, "נשנושים", לא חושף שמדובר במתחם של ממש. מעבר למטבח בשרי ושוקק שמבוסס על פלאנצ'ה וטיגונים יש פה אגף חלבי עם בורקסים, ביצים קשות ומאפי בוקר, ישנו חדר עם מכונות מזל של מפעל הפיס ותחנת לוטו וטוטו, קיר אחד מוקדש לחנות אלכוהול מרשימה מאוד במבחר ובמחירים סבירים ויש אפילו מפעל לטחינה!
יהונתן: אבן ריחיים שטוחנת סומסום לטחינה גולמית. מה זה עושה במזנון דרכים שפתוח 24 שעות ביממה, אין לי מושג. זה תלוש בערך כמו לשים את המכונה המפורסמת שמכינה פריכיות בשוק מחנה יהודה באמצע, נניח, חנות של שילב. מי לעזאזל עוצר פה כי שכח לקנות טחינה?
עמית: אני שם לב שיש פה גם מבחר מרשים של יינות ישראלים, כולל משובחים ויקרים למדי. מניח שזה קשור לכך שעוצרים פה לא מעט אוטובוסים של קבוצות תיירים. מי שנמצא בדרך לנתב"ג, למשל, בטח יודע שזו הזדמנות אחרונה להצטייד במטעמי ארץ הקודש. רעיון מעניין שמראה על חשיבה עסקית מפותחת.
יהונתן: כן, רק שלא בטוח שזה הדבר הכי מזמין בעולם.
רוצים להישאר מעודכנים?
"נשנושים" (צילום: ארנון בוסאני)
"נשנושים" (צילום: ארנון בוסאני)
התפריט של "נשנושים" הוא מהז'אנר המוכר של הבאגטייה/שיפודייה הירושלמית. עשרה סוגים של חלבון שנעים בין עוף, בקר, נקניקים, חביתות וטונה, שמוגשים בבאגטים שנאפים במקום או בצלחת. עמית מזמין באגט שווארמה, יהונתן באגט עם שניצל.
עמית: לקחתי את באגט השווארמה לכיוון המזרחי – מריחה של טחינה וחריף, סלט חצילים מטוגנים, בצל ופטרוזיליה וקצת מהסלט המסקרן של גזר עם עמבה.
יהונתן: אצלי בבאגט השניצל הכיוון הפוך – מיונז ועוד מיונז. קולסלו, סלט כרוב במיונז וטיפה רוטב שום. השילוב שבין סלטי המיונז לשניצל החם והטרי מהטיגון מעלה נשכחות בצורה חיובית ומזכיר באגטיות ירושלמיות של פעם.
עמית: שניצל פריך וכיפי. למרות שטוגן במקביל לעוד חמישה שניצלים בצ'יפסר הוא פריך ועשוי היטב. זה לא שניצל ביתי או שניצל של מסעדת שף, אבל ביחס להכנה מהירה בייצור המוני זו רמה טובה מאוד.
יהונתן: לבאגט השווארמה יש טעם קצת מוזר שמגיע להערכתי מהטחינה.
עמית: נכון. יש לטחינה איזה טעם לוואי לא כל כך ברור, בעיקר בהתחשב בכך שלמקום יש אספקה שוטפת של טחינה גולמית טרייה.
יהונתן: השווארמה היא שווארמת פלאנצ'ה, לא כזו שנחתכת מעמוד. הבשר הוא הודו, התיבול כבד ואני לא מרגיש נוכחות של שומן כבש. בסדר, לא הרבה מעבר.
עמית: נקודת התורפה של שני הבאגטים היא, ובכן, הבאגטים. כמו בהרבה מקומות שמשתמשים בבאגטים חצי אפויים המעטפת הפריכה דקיקה מאוד, כזו שאפשר למדוד ברמת האטומים. בפנים יש המון בצק לבן וספוגי וכל העסק קורס די מהר לצורה של כריך מעוך.
יהונתן: אני פחות נחרץ ממך. אני מעדיף את הפרשנות הישראלית הזו לבאגט על פני גרסת המקור שלעתים כל כך פריכה עד שהיא יכולה להוביל לפציעה בחך.
עמית: הצ'יפס שליד הבאגטים כיף אמיתי. טרי ופשוט. טיגון בודד אמנם, אבל סבלני, ותיבול במעט אבקת גריל אדמדמה יוצרים צ'יפס פריך לפרקים ורופס לפרקים אחרים, שאפשר אפילו לדחוף לכריך.
"נשנושים" (צילום: ארנון בוסאני)
המבקרים ממשיכים בטעימה עם צלחת של קציצות הבית לצד אורז שעועית. מנת הצלחת מוגשת עם צלחת נוספת באותו הגודל ובה מבחר של כל סלטי הבית. לאור ההצלחה בגזרת השניצל מבקש יהונתן גם שניצל נוסף בצלחת, ללא תוספות פרט למעט קולסלו.
יהונתן: ראשית, אני מבקש לברך על כניסתה של המילה "שועית" באופן רשמי ללקסיקון האוכל המקומי. זה לדעתי בית האוכל השלישי בשבועות האחרונים שבו אנחנו נתקלים בכתיב הזה. חובבי ומגני השפה בוודאי יתרעמו, אבל בעיני ככה הוגים את המילה הזו בעיר משחר הימים וכך ראוי שתיכתב.
עמית: תפריט סטנדרטי, מחירים סטנדרטיים, כמויות נדיבות. 45 שקל לצלחת כזו של קציצות ואורז עם המון סלטים זה בסדר גמור. גם 35 שקל לבאגט זה סביר לגמרי.
יהונתן: צלחת הסלטים הנדיבה חושפת רמה לא גבוהה. בעל הבית התחייב בפנינו שכל הסלטים נעשים במקום – אני כמובן מאמין בכל אדם, ועדיין בתחושה שלי יש משהו קצת תעשייתי.
עמית: לחומוס יש טעם לוואי מוזר, המטבוחה נורא דלילה, סלט הגזר בעמבה מתובל נחמד אך רופס, הכרוב הסגול מרגיש קנוי. אם אלה סלטים ביתיים – צריך לשפר את תהליך ההכנה שלהם. ואם קנויים – להחליף ספק.
יהונתן: אין ספק שסלט החצילים המטוגנים ביתי ובהתאם לכך הוא המוצלח ביותר. למרות הרמה הלא אחידה, אני מפרגן למבחר הרחב. אתה תמיד אומר שעדיף שלושה סלטים טובים באמת על פני עשרה בינוניים? אז אני אומר – אם כבר בינוניים עדיף שיהיו עשרה ולא שלושה.
עמית: השעועית, או השועית, היא ירוקה למרבה הצער. אני לא מתחבר לשעועית ירוקה במיץ אדום ומעדיף תמיד שעועית לבנה יבשה. הרוטב טעים, השעועית בושלה עד חורמה כנהוג בשימוש בירקות קפואים.
יהונתן: האורז עצמו נהדר. בדיוק מה שצריך להיות במקומות כאלה. דביק, עסיסי, טעים. הקציצות, בשונה מהשניצל, מרגישות כאילו העומס במטבח פגע בהן. הטבח שעל הפלאנצ'ה ביתר כל קציצה לחצי כדי לקצר את זמן הצלייה, והתוצאה היא בשר קצת יבש.
עמית: זה אף מורגש בבצל המטוגן שלא עשוי מספיק – סימפטום קלאסי של מקומות מהסוג הזה בשעות עומס.
יהונתן: כמו בסיבוב הבאגטים, אין ספק בכלל שהשניצל המקומי הוא הכוכב. פריך מאוד, עסיסי. לא צריך הרבה מעבר.
"נשנושים" (צילום: ארנון בוסאני)
בדרכם החוצה מצטיידים המבקרים בקינוח מאולתר מדוכן החטיפים שלצד הקופה – המדובר בטורטית לבנה שעוררה את סקרנותם. כמתחייב ממסעדת דרכים סיכום הארוחה כבר מתבצע ברכב, בין ביס טורטית אחד למשנהו.
עמית: טורטית על תקן קינוח זה בדיוק מסוג הרעיונות שלך, שאני אמור להיות מספיק חזק כדי לפסול על הסף. כבר שכחתי כמה החטיף הזה נורא.
יהונתן: מה אתה רוצה? אני אוהב טורטית. זה טעם ילדות.
עמית: אני תמיד הייתי יותר אדם של טעמי, והכי של טוויסט.
יהונתן: בוא תיקח ביס מטוויסט בטור הבא, נראה אם לא תיחנק מהיובש.
עמית: יכול להיות. אבל הטעם של הטורטית פשוט בלתי אפשרי. מרגיש מלאכותי, מפוצץ בתמציות שכל קשר בינן לבין טעם שקדים הוא מקרי בהחלט.
יהונתן: חטיף טורטית כקינוח הוא סיום ראוי בעיני לטור, כי הוא מדגים את הפונקציה של מקום כמו נשנושים. לספק כמעט כל צורך או חשק, כמעט בכל שעה ובכל מצב.
עמית: אין פה קולינריה גדולה, ואפילו בז'אנר הבאגטיות אנחנו מכירים מקומות טובים מאלה. אך אנחנו מכירים גם טובים פחות. ובבחירה שבין לאכול כאן לבין כריך ב"ארומה" או המבורגר של "מקדונלדס", הבחירה שלי ברורה.
יהונתן: כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי על כביש מספר 1 באמצע הלילה כשאני רעב מת ולא ידעתי שמרחק סטייה של כמה מטרים בודדים מסתתר לו מקום חביב כזה.
עמית: שלא נדבר על כל הפעמים שנתקעת באמצע הלילה בלי טחינה גולמית. מעכשיו – יש פתרון!
נשנושים, צומת שורש, 02-5332701. כשר.
חשבון:
באגט שניצל 35 שקלים
באגט שווארמה 35 שקלים
קציצות בצלחת 45 שקלים
2 X מים מינרלים 12 שקלים
קולה 9 שקלים
סך הכל: 136 שקלים
