שחקן מתוצרת בית ברמתו של דויד קלטינס הוא נכס לבית"ר, ומכירתו היא חלק מהסגידה לעגל הזהב של הכסף הגדול והרכש ההיסטרי. בתחילת דרכו המקצועית, הסתייגתי מקלטינס, שהתקשה לעמוד בציפיות הרבות של האוהדים ושל העיתונאים בעיר. אבל מאז הוא התחזק מאוד והשתפר, ובעיקר רכש ביטחון עצמי שאפשר לו למצות את הפוטנציאל הגדול שלו. משה חוגג, שהספיק להתחבב גם על ירושלמים כמוני שמעולם לא היו אוהדי בית"ר, טעה כשוויתר עליו.
שחקנים צעירים יחסית (קלטינס הוא בן 24) יכולים להרגיז מאוד את הבעלים. תמיד יש להם תחושה שילד שפעם הסתובב לבוגרים בין הרגליים ועיניו הביעו תחינה לקבל הזדמנות, מעלה עתה דרישות כספיות. קיימת כאן סתירה תהומית שאינה ניתנת ליישוב: מצד אחד מקדשים כמעט כולם את הרכושנות ואת "כוחות השוק" החמסניים ומן הצד השני דורשים משחקנים שצמחו באגודה לגלות רגש אדיר לסמל. הסמל הפך לפיסת בד עמוסת חיידקים מרוב נשיקות רטובות, לעתים קרובות מזויפות.
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
ואם כבר סמל: כדאי, אולי, לתת לאבירם ברוכיאן הזדמנות נוספת לנשק את הסמל האהוב עליו. אנשים רומנטיים כמוני אינם מסוגלים להתעלם מרגש אמיתי, שמזכיר את סרטי הוליווד משנות ה-50. לדעתי ברוכיאן תרם לא מעט לקטמון וחבל שהוא התענה בקבוצה האדומה שעשתה לא מעט למענו. האם יש לו מקום בהרכב של בית"ר? אולי, לזמן מוגבל ולא בכל המשחקים. הוא שחקן מוכשר מאוד ולא בא לנו להתחשבן איתו על חריגות מסוימות מנורמות התנהגות נאותות.
כמו דודו אורי מלמיליאן, גם ברוכיאן אינו פשיסט והזיקה שלו לבית"ר היא מקומית מאוד. אינני נוהג לדבר עם עסקני כדורגל אבל במקרה הזה הייתי מבקש מחוגג לחוס על ברוכיאן.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
מניסיון אישי ארוך שנים אני יכול להעיד, שלא קל לפרשן משחקי כדורגל בשידור חי. המתח עצום, ועשרות אלפים מאזינים לכל מלה, ורבים מהם מחשיבים את עצמם לעתים בצדק, למומחים גדולים בענף. בארץ חיים אלפי עולים מכל ארץ אפשרית, ולא תמיד הם מסכימים עם הפרשנים, או סלחניים לגבי היגוי השמות הזרים. אישית נתקלתי בקשיים לא מעטים חרף החיבה הגדולה מרוב הצופים. קיימת חשדנות כלפיי התבטאויות פוליטיות, או זלזול חלילה בנבחרת כזו או אחרת. הקו הרעיוני שלי, שתמך במשך עשרות שנים בכדורגל התקפי ומרתק, היה שנוא על רבים מעמיתי. הקונפורמיזם שמאפיין את ישראל סולד מכל התקוממות נגד הנורמות המקובלות. במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית רחשו אהבה גדולה לנבחרות הולנד וברזיל. אישית, העדפתי את ספרד ואת ארגנטינה.
הפרשנים צריכים לשמור על טוהר הביקורת, וגם לנסות להתעמק במצב הכלכלי, החברתי והפוליטי במדינות השונות. לדעתי יש לנו בארץ יתרון על פני ארצות אחרות שמתעניינות אך ורק בכדורגל הפנימי שלהן. נדב יעקובי ואבי מלר עושים עבודה טובה בנושא הזה, וכך לאחרונה גם רמי וייץ. שני הירושלמים הצעירים, יהונתן כהן ואסף כהן מצליחים מאוד ומשלבים חן אישי עם בקיאות הולכת וגדולה בכדורגל העולמי. נקווה שמגמה זו תתחזק ותלך.
