הם נפגשו באוטובוס לתל אביב. מירי לבשה חולצה אדומה ודי נועזת, אבל כשהתחילו לדבר, יגאל הבין מיד שהיא דתלש"ית. בשיחה היתה פלרטטנית באורח די בוטה, והם קבעו פגישה לשבוע הבא. מירי הלכה ברצון לחדרו הקטן בתל אביב, ושניהם נהנו מכל רגע. רק אחרי שהלכה ממנו בבוקר נזכר, שהוא אמנם יודע את שמה, אבל לא הרבה יותר מזה. מירי הזמינה אותו לירושלים ויגאל נסע באוטובוס מתל אביב. לבו פעם בחוזקה; מירי היתה חברה חדשה לגמרי והסתתרה אצל בת דודתה מפני משפחתה החרדית. הדודנית נטשה את הדת לפני כמה שנים אבל בני משפחתה סירבו לשבת עליה "שבעה". "אולי עוד תחזור בה מדרכה הרעה", אמר אביה שהיה מקסים ורך לב מטבעו. עתה, כשגם מירה'לה נטשה את מאה שערים ויצאה לתרבות רעה ראו רבים בדודנית שרה את מקור הרע. מירי נטשה את השם מירה או מירה'לה, ולא גילתה סלחנות רבה כלפי משפחתה החרדית. אבל גם נוח, אביה האוהב, סירב לשבת עליה "שבעה". הוא לא ניסה לגלות את מקום מגוריה החדש, ואף לא פתח את הדואר שהגיע עדיין לכתובתה הישנה. הוא כיבד את חרם ד'רבנו גרשון שלימד את בני דורו והבאים אחריהם הלכות חשובות בצנעת הפרט, והפסיקה הישנה הלמה מאוד את מזגו. נוח וקלמן היו אחים, דומים מאוד באופיים ובהשקפת עולמם. הם התגעגעו מאוד לבנותיהם.
ירושלים היתה זרה מאוד ליגאל. הוא החליט לנסוע במונית מהתחנה המרכזית לדירתה של הדודנית שרה בקטמונים. התרגשותו גאתה ככל שהמונית התקרבה לרחוב יוסי בן יועזר. אחרי שנה בדרום אמריקה היה אמור להתרגל למראות זרים ואקזוטיים אבל מירי היתה אהבת חייו, כך לפחות החליט אחרי היכרות די קצרה. מירי פתחה לו את הדלת בלבוש ביתי קצת מרופט וזינקה עליו בהתלהבות של ילדה קטנה שמחכה לאבא שיחזור מהצבא. היא דמתה למלאך בעיניו, וכאשר הגיעו לדירה של שרה הוא נוכח לדעת שגם הדודנית היא אישה נעימה. שרה קיבלה את פניו בחיבה. אולי היה קצת מחוספס ותל אביבי בעיניה והחיבה שלה היתה מהולה בשמץ של ביקורתיות. הוא ציפה לזאת; מירי סיפרה לו על שרה החמודה, אבל הקשוחה. הוא נכנס להתקלח אבל מירי לא הלכה אחריו כפי שעשתה בדירתו בביקורה הראשון שם. הוא קצת התאכזב אבל לא נעלב. הוא הציץ בחלון. יגאל העדיף את בתי האבן הירושלמית שראה בדרך על המבנים שנשקפו בחלון. כאשר הצעירות הצטרפו אליו לא אמר דבר. תמיד הפנים את האיפוק בספריו של קרל מאי שקרא בנעוריו על אודות האינדיאנים באמריקה. המורשת המזויפת שאותה הנחיל לו הסופר שלא ביקר מימיו באמריקה הפכה כבר מזמן לחלק מדיוקנו התרבותי. ייתכן שהוא העניק משקל מופרז לירושלמיוּת של הדודניות, אבל זה גרם לו לעונג רב. אחרי 50 דקות נסיעה באוטובוס הגיע לעולם אחר. יגאל היה טיפוס רומנטי במיוחד. מירי היתה בעבורו התגלות כמעט מיסטית: ביישנית וצנועה בחוץ, נמרה טורפת בחדר השינה. הוא לא הסתיר את סקרנותו וניסה לחקור את מירי מהיכן סיגלה לעצמה את המיניות חסרת המעצורים שלה. מירי לא הסכימה להסגיר אפילו סוד קטן אחד. יגאל התאכזב, אבל מעטה הסודיות משך את לבו, הקסים אותו ואף גירה אותו.
שרה הכינה ארוחת ערב צנועה, אבל טעימה, והפתיעה אותו כאשר החלה בדיון על הבחירות באפריל. היא ומירי החליטו להצביע בעד מרצ וקצת לגלגו על יגאל, שהודה שיש בדעתו להצביע בעד יאיר לפיד. "איך הגעתן ממאה שערים למרצ?" התפלץ יגאל. הן הגיבו בחיוך זהה לכל פרטיו ודקדוקיו. שרה אמרה שהיא יודעת שמרצ איננה מפלגה רדיקלית, אבל היא כתובת אידאלית לחוזרים בשאלה. מירי רק הנידה בראשה. היה ברור ששרה היא המנהיגה מבין השתיים. כשיצאה לתורנות בבית חולים במחלקת הרנטגן, יגאל נשם לרווחה. כמה מחבריו בתל אביב כבר לעגו לו בנושא לפיד, אבל הדבקות שלו במנהיג "יש עתיד" היתה בעיניו סממן של עצמאות מחבריו ממרצ או מהרשימה המאוחדת. אף אחד לא יגיד לי מה לחשוב או בעד מי להצביע, שינן לעצמו שוב ושוב.
מירי הציעה שהם יטיילו ברגל בדרום מערב העיר. הטיול שבה את לבו. הבתים, העצים, השקט והקרירות האצילו עליו תחושה של ביקור תיירותי בעיר זרה. הם שתו קפה ברחוב עזה ואחר כך צפו בחרדים בשכונת שערי חסד. הם היו זרים לו בדיוק כמו הכפריים בפרו או בבוליביה, אבל עוררו בו סקרנות ולא איבה או חשש. ברחוב הל"ה קרא מישהו בשמה של מירי. אחיה אברמ'ל שלמד בישיבה בשערי חסד הבחין בה ורץ לקראתה. הוא התבונן בה בהתרגשות רבה, לא הביט לעברו של יגאל ורק אמר ל"מירה'לה" שאבא חולה מגעגועים אליה. מירי התחילה לבכות ואמרה שהיא כבר תמצא דרך לדבר עם אבא. יגאל עמד לידה, קפוא כולו ומקובע במין פוזה של אדישות שכולה כאב וסקרנות אין קץ. כאשר מירי הציגה אותו בפני אחיה הם לחצו ידיים, אבל אברמ'ל לא הביט עליו. הוא רץ לדרכו לשיעור על "מורה נבוכים" של הרמב"ם, כך לפחות אמר למירי. חנו של הטיול התפוגג בעיני שניהם. בדירה בקטמונים הם נוכחו לדעת, ששרה סידרה להם מיטה זוגית בחדר השינה. מירי סיפרה שלשרה היה חבר רציני, אבל הם נפרדו מסיבה לא ידועה. המיטה הכפולה היא אולי מורשת מהגבר, שאותו מירי לא ראתה מעולם.
מירי ויגאל ניצלו היטב את הדירה הריקה וגם את המיטה הכפולה. אחר כך ישבו במטבח, שתו ביחד בקבוק יין שלם שאותו הביא יגאל מהשפלה. יגאל סיפר לה קצת על עלילותיו בצבא ובטיול הגדול לדרום אמריקה. הוא קימץ בפרטים על חברותיו הקודמות, אבל סיפר על הוריו האמידים. מירי הקשיבה, אבל לא נידבה פרטים משלה. יותר קל לה להשתולל במיטה מאשר לספר משהו משמעותי על עצמה ועל משפחתה. שרה חזרה לפנות בוקר ופרשה מיד למיטתה. יגאל החליט לשוב לתל אביב. מירי מתעניינת בי רק כשותף לסקס, חשב לעצמו, היא אמנם נפלאה, אבל הקשר בינינו הוא ריק מתוכן. הוא סיפר למירי שעליו להשלים עבודה לאוניברסיטה, ארז את התיק שלו, ומירי הציעה לו קפה לפני שילך. הם שתו יחד בדממה קצת מעיקה, נדברו להיפגש שוב אבל לא כל כך האמינו בכך. הרומן לא התנפץ בסערה, אלא רק התמסמס לו בטרם עת.
