לעתים די קרובות אני נהנה מהאפשרות לכתוב טור אישי ולומר את האמת הפנימית שלי, בלי צנזורה. אני עדיין כותב ביד שמאל וגם התוכן יהיה שמאלי.
- מכת פתע: חיים ברעם מספר על אשפוזו בבית החולים
- בושה בישיבת המועצה – סגן ראש העיר לחברת המועצה: בפעם הבאה תביאי מעודדות שיהיה מעניין
- לראשונה: העירייה תפנה אשפה מהשכונות גם במוצ"ש
הערת ביניים חשובה: אני סולד משם התואר שמאלן, או שמאלני. אני וחבריי נמנים על השמאל הסוציאליסטי, שמאגד תפיסה מדינית, אוניברסלית וחברתית. האזרחים הערבים במדינת ישראל הם בשר מבשרנו, וניסיונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבודד אותם הוא חטא כבד כלפי שלמות המדינה וצביונה. אזרחים יהודים שיש להם אחריות לקיום המדינה גם בעתיד הם מייצגים נהדרים של הפטריוטיזם הישראלי האמיתי. את מדינת הגטו נשאיר לנפתלי בנט ולציבור הגזעני והפשיסטי במדינה. לנו יש חלום על מדינה אחת לכולם, ויש בדעתנו לטפח אותו על אפם ועל חמתם של הגזענים.
לאנשים כמוני יש כתובת אלקטורלית מעולה. ברשימת חד"ש/תעל אין לאומנים וגם לא איסלמיסטים מתלהמים. איימן עודה ואחמד טיבי הם מנהיגים מנוסים שחיים בתוך החברה הישראלית, גם אם ביבי מבקש להדיר אותם. לא בכדי נכלל ברשימה גם נציג יהודי ברוך כישרונות, ד"ר עופר כסיף מהחוג למדע המדינה בעירנו. אני מכיר את כסיף כבר שנים רבות; הוא היה פעיל מאוד בשמאל האוניברסיטאי, ולמדתי לכבד את דבקותו במטרה. כסיף הוא אקדמאי מבריק וגם איש אנושי מאוד. הניסיון להשוות בינו לבין אנשי הימין המטורף הוא נואל, ולא יצליח. כסיף חותר לשוויון ולהפסקת הכיבוש; העסקנים הפשיסטים מבקשים להנציח את הכיבוש על כל מוראותיו. פשיסטים הם פשיסטים ואילו סוציאליסט-הומניסט כמו כסיף רחוק מהם שנות אור. נעים לי לדבר בשבחו של כסיף, וגם של טיבי ועודה, פרלמנטרים מעולים ואנשים טובים מעצם טבעם. בתוך השמאל העקבי, שכיום רק חד"ש מייצגת אותו נאמנה, קיימת עתה מחלוקת שלא תיפתר בזמן הקרוב. עוד מימי של"י העתיקים המכנה המשותף בינינו לבין חד"ש היה הדבקות ברעיון של שתי מדינות לשני העמים. עד היום קשה לי להיפרד מהרעיון הזה, שליכד ערבים ויהודים בתרבות הפוליטית שלנו. למרבה הצער הצליח הימין לסכל את החלום על שתי מדינות. ביבי ולווייניו זרקו אותנו בגסות אל המציאות הקשה. ההתנחלויות מקיימות את המגמה השלילית והצליחו לסכל את מימוש הפתרון שלנו לשלום.
המצב בשטח איננו מצדיק את פילוגו של השמאל. הפתרון הכפוי של מדינה אחת לשני העמים הוא עתה כורח המציאות, והשמאל חייב לאמץ אותו גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פוליטית. כשכתבתי את הדברים האלה לראשונה לפני מספר שנים כעס עליי חברי ראובן קמינר ואף הגדיר את המסר שלי כ"מחפיר". אני מעריך מאוד את קמינר אבל לא תמיד מקבל את ביקורתו. לצערי הימין והמרכז הלאומני שינו את הדמוגרפיה ואת הגאוגרפיה ולא נותר לנו אלא לבחון את דרכנו מחדש.
היערכות שקטה
בעיר שוררת אדישות יחסית לבחירות שיתקיימו השבוע. אני מצטמרר מאנשים שהולכים להצביע בעד המפלגה הבונפרטיסטית 'כחול-לבן'. בני גנץ וחבריו בעצם חותרים להחזיר את ההגמוניה האשכנזית ליושנה ואין להם שום מסר אחר. אני צופה בנעשה בשכונות החרדיות במערב העיר ונדמה לי שאפילו שם ההיערכות היא די שקטה. החרדים כאן הם מלאי ביטחון אחרי הצלחתם למצות את כוחם בבחירות העירוניות. הם חושבים, אולי בצדק, שיוכלו להשפיע על צביונה של הממשלה הבאה. בני גנץ לא קוסם להם וגם אם יזכה בבחירות הם ימליצו על נתניהו והוא ירכיב את הממשלה החרדית-לאומנית הבאה.
הציבור החילוני לא מאמין בבחירות. קיימת נטייה גוברת והולכת להצביע בעד גנץ כדי לעצור את ביבי. קולות של ירושלמים טובים ומוסריים מתנקזים לרשימה המיליטריסטית שאין בה אפילו שמץ של רגישות חברתית. חבל שלחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית בעיר אין זכות בחירה לכנסת. ההזדמנות להגיע להסדר בנושא הזה עם הרשות הפלסטינית כבר הוחמצה. לכן אין תכונת בחירות בעיר המזרחית. השמאל והמרכז בעיר אינם מבינים כלל את חשיבותו הכמותית והאיכותית של הקול הערבי. שיקום השמאל בירושלים ובכל רחבי הארץ תלוי בעיקר בשיתוף הפעולה בין יהודים וערבים. גם אם לעגו לנו על הסיסמה: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", אנחנו מאמצים אותה באהבה.
העיקר הבריאות
לפני כמה שנים שכבתי במחלקה הפנימית בשערי צדק, ולידי ממש גסס חולה אנוש. בתו ישבה למראשותיו ובכתה בשקט מאופק. היא דיברה בעברית, אביה ענה בערבית-עיראקית. לא היו זעקות אלא רק שיחה דומעת על אודות מצבו של האב. הוא רצה להשאיר את רוב כספו לבתו האחרת, הבת הסוררת שלא הצליחה להתנהל בחיים וסבלה מבני זוג גרועים. כאשר הגיעה הבת לביקור, נדהמתי מיופייה המסנוור וגם מהבעת הייאוש על פניה. האב בכה קצת. הבנתי שהיא בבת עינו.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
האיש מת לבסוף, מותו הוכרז על ידי רופא צעיר מאוד שלא הסגיר שום רגש מיוחד. הבת הצעירה היתה על גבול ההתמוטטות ואילו הגדולה, הסוררת, הלכה לה לשירותים להתאפר ולהתייצב בפני העולם בשיאה. כל בני המשפחה נעלמו כהרף עין מהמסדרון. גם בביקורי האחרון בשערי צדק לפני כשבועיים ראיתי בבית החולים את הבת הקטנה, שטופלה בשל הסכרת שכרסמה את עורקיה. היא לא זיהתה אותי כלל ורק בכתה חרישית, הפעם על מר גורלה. אחותה הגדולה לא באה לבקר ולא שאלתי עליה. אולי סתם התעצלה לבוא ולא רציתי לזרות מלח על הפצעים.
בבית הבנתי שהסיפור שלי עם בית החולים טרם הסתיים. המקום הפך לאבן פינה בתודעתי, ספק גזירת גורל וספק מנת חלקו של איש מבוגר. הכאבים טרם פגו ורק מנות האופטלגין המרות הקלו עליי במידת מה. בלילות חלמתי על כנופיה של פשיסטים חילונים שהשתלטו על השכונה ועשו שפטים בתושבים החרדים. הם דמו לפורעים בסדרת סרטי "מקס" ונראה היה שהם יישארו איתנו לנצח. הכלבה הצעירה פיבי העירה אותי בנביחות צורמניות. לא הפשיסטים החרידו אותה מרבצה אלא דווקא מחלקי העיתונים. לקחתי למיטה רק את מדור הספורט של ידיעות אחרונות שחגג בהיסטריה את האליפות של מכבי תל אביב בכדורגל. אני דווקא מעדיף את הפועל באר שבע שזכתה בעשור הזה בשלוש אליפויות רצופות. המכביסטים בינתיים מזילים ריר ומסתערים על פיסת הבשר השמן שנפלה בחלקם.
שני אוהדי קטמון טלפנו בזה אחר זה כדי לשאול לשלומי. ההתעניינות שלהם היתה כנה ולבבית וזה שימח אותי מאוד. אני מחכה ליום שבו אוכל ללכת שוב לסרטים עם אשתי. עם כל הכבוד לטלוויזיה, חדוות הצפייה באולם קולנוע מהודר היא ענקית, והרגע שבו מתחיל הסרט עצמו עדיין מרגש אותי. "העיקר הבריאות" כתבו לי עשרות אנשים בפייסבוק. הם בעצם צודקים.
