כשנכנסתי להריון עם הבן הבכור שלי אביב, כבר כמעט לפני 10 שנים, לא ידעתי מה יהיה בגורל הריצה שלי. האמת, שזה אפילו החריד אותי. ידעתי שיש דברים שאני לא אהיה מוכנה לוותר עליהם גם בהיותי אמא. האתגר של לחזור אחרי כל לידה היה אכן לא קל – לילות בלי שינה, בית הפוך עם בגדי תינוקות בכביסה וחיתולים מלוכלכים, אף פעם לא מנעו ממני לצאת מהבית ולעשות את מה שאהבתי מאז ומעולם. להפך, במידה מסוימת הרגשתי הרבה יותר שפויה. כשהפכתי לאמא הרגשתי בהרבה מובנים שאני יותר חזקה – מנטלית ופיזית. מצד שני, הרגשתי שהריצה הופכת אותי להיות אמא יותר רגועה ומסופקת עם עצמה.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- איך עוברים מריצת כביש לריצת שטח? 5 טיפים שימושיים
היו את המפקפקים, כמובן, שאמרו – אולי אני צריכה להישאר בבית עם הילדים. הרי איזו אישה משוגעת מעדיפה לרוץ בחמש בבוקר ולא לגנוב שעת שינה, או לשיטת המצקצקים השובניסטים – לקפל כביסה, לשאוב אבק מהשטיח ולעשות פאנלים. כן, אני כזאת. מסתבר.
עכשיו ברצינות. לאורך השנים, הספקתי לפגוש אמהות שהן נשים חזקות ועוצמתיות, כאלה שלא מוותרות על הריצה, גם עם החיים מכתיבים קצב מהיר. הן פשוט תופסות אותו בריצה קלה. הבאתי כמה מהן להשראה. הן ההוכחה שזאת משימה אפשרית, רק אם יש רצון.
כך או כך, הדברים תקפים כמובן גם לאבות, לפחות הפעילים שבינינו, שגם מעוררים השראה כשהם מצליחים להכניס את הריצה לתוך לו"ז צפוף של מטלות בית, עבודה, ילדים וכו'. בחרתי להתמקד בנשים, לא מתוך, איך לומר – תפיסה של 'עליונות מגדרית' כלשהי, למרות שיהיו כאלה שיתווכחו איתי (סליחה מראש), אלא מתוך הזווית האישית שלי ומתוך היכרותי עם אמהות, שחוות את הלידה על בשרן, חודשים אחרי, ואפילו שנים. איפשהו, בעיני, בדרך כלל לאמהות קצת יותר קשה להיפרד מהילדים ולצאת מהבית כדי לרוץ. אוי לרגשות האשם הכל כך מיותרים האלה. הנשים האדירות שלפנינו מוכיחות איך הריצה פשוט הפכה אותן להיות אמהות מאושרות יותר.
ליאת רוטנברג, בת 41, מתגוררת בהר אדר, מרתוניסטית, עובדת בתפקיד תובעני במשטרת ישראל, אמא לשלושה ילדים – שירי בת 12 ורועי ונועם התאומים בני 10. "יש לי שלושה פגים לשעבר בבית", מציינת רוטנברג, "החודשים בהם 'בילינו' בפגייה היו קשים ומתוחים, הריצה באותן התקופות החזיקה אותי ונתנה לי כוחות להתמודד עם זה", היא מתארת. "אין ספק שלריצה יש חלק חשוב ומשמעותי בחיים שלי. אני לא יכולה לדמיין אותם בלעדיה. היא משחררת ומשמחת. בזכות הריצה התמודדתי עם זמנים קשים ומאתגרים".
"אני מאמינה", מדגישה רוטנברג, "שאם משהו חשוב לך, תמיד תמצאי זמן עבורו. גם כשאת אמא ועובדת המון שעות. הרגעים של הריצה הם הדלק שלי להמשך היום. למעשה, החברויות הכי טובות שלי מתקיימות בשעות הבוקר המוקדמות". רוטנברג מוסיפה ואומרת כי לריצה יש גם ערך מוסף, והוא לא שולי בכלל: "הילדים לומדים המון על משמעת עצמית, על חתירה להישגים ועל התמודדות עם מצבים קשים. בתמורה הם מקבלים אמא שמחה, רגועה ומאושרת. בינינו, נחמד לפעמים קצת לברוח מהם".
ליאת רוטנברג (צילום: אביעד אברהמי)
אפרת לופו-מוסקוביץ', בת 38, מתגוררת ברמת רזיאל, עורכת דין, אמא לשלושה ילדים – אורי בן 7, דניאלה בת 4 ועשרה חודשים ויונתן בן 3 וארבעה חודשים. לופו-מוסקוביץ' רצה 3.5 שנים, בזמן הזה גמעה מספר רב של קילומטרים והשתתפתה במספר לא מבוטל של חצאי מרתון. "בכל פעם שמישהו נפעם מזה שאני אמא לשלושה פרחחים קטנים ועורכת דין עצמאית, שמתאמנת ארבע פעמים בשבוע, אני תוהה האם אני עושה משהו יוצא דופן", כך מספרת לופו-מוסקוביץ' שהתאהבה בריצה, או במקרה שלה – גם להפך, הריצה התאהבה בה. "האמת היא שעבורי הריצה נתפסת כמשהו שגרתי לחלוטין בשנים האחרונות".
ללופו-מוסקוביץ' יש מספר טיפים מנצחים כיצד לשלב את הריצה בסדר היום הקדחתני: "כל העניין של להתאמן נראה לי פשוט מאוד. למה? כי החלטתי כך. מרגע שהתחלתי להציב לעצמי יעדים הריצה הפכה לעוגן בלו"ז. כמו עבודה או הסעה לבית הספר – זה לא ניתן לשינוי. הסוד טמון בשלושה דברים: 1. מאמנת טובה – שמבינה את המגבלות והיכולות שלי ומתאימה לי יעדים נכונים; 2. הצבת מטרות מתמדת בריצה; 3.החשוב מכל – בן זוג, שדוחף, תומך ואפילו נדרש לוויתורים מצידו". בשורה התחתונה, אומרת לופו-מוסקוביץ': "הריצה משאירה אותי שפויה והופכת אותי לאמא טובה יותר".
אפרת לופו-מוסקוביץ' (צילום: הדס פרוש)
דקלה דרורי, בת 47.5, מתגוררת ברמת גן, עורכת דין, מרתוניסטית מצטיינת עם תוצאה אדירה של 2:56:40, אמא לארבעה – יואב 20, איה 18.5, אסף 11.5 ואיתי בן 10. דרורי החלה את צעדיה הראשונים על מסלול הריצה לפני כעשור, בדיוק בזמן כשהילד הקטן שלה איתי התחיל לזחול. "הילדים שלי גדלו לאהבה שלי לריצה", היא מתארת, "לכולנו היה ברור במשפחה שיש ערך מוסף ענק במה שאני מפיקה מהריצה, אני הרבה יותר רגועה ומחויכת ביום של ריצה. הילדים מתים על זה שאני רצה, הם מעודדים ותומכים לפני כל מרתון".
מסתבר שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ, ובזמן הזה הם פילסו את דרכם בעולם הספורטיבי והתנועתי בכלל. "יואב, הבן הבכור שלי התגורר שלוש שנים בפנימיית מצוינות בוינגייט, עד שהתגייס במלוא הכוח לצה"ל. הקטנים עושים המון פעילות ספורטיבית ולפעמים גם רצים איתי. איה היא בוגרת מגמת מחול, כך שהספורט הוא חלק משגרת חיי הבית". לגבי הרוח הגבית שלה היא מוסיפה: "בלי תמיכה ענקית מצדו של אמנון, בן זוגי, כל זה לא היה קורה. אמנון בעצמו משחק כדורסל, שוחה המון ורוכב לידי על האופניים בריצות הארוכות שלי. ספורטיביות במשפחה הוא משהו שמשותף לכולנו, במעשים ולא רק בסיסמאות. הדוגמה האישית הדדית ביני ובין הילדים וזה סיפוק גדול".
דקלה דרורי (צילום: אלבום פרטי)
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,
בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,
רצה ואמא לשלושה מתוקים.
(צילום: פרטי)
בית הספר של החופש הגדול – ההורים זועמים: "חסר אוכל, הילדים רעבים"
