כולם בשכונה אהבו את הרב אברהם לרנר בזכות צניעותו המופלגת, עיני התכלת היפות שלו ונכונותו לעזור לכל אדם. הרב יצא מביתו הדל רק לעתים רחוקות בעיקר לבית הכנסת, אבל ברוב ימות השנה התפלל בבית. אשתו כבר נפטרה, הרב לרנר סירב להינשא מחדש, ובנותיו עזרו לו ברצון בכל מלאכות הבית. לרב לא הייתה טלוויזיה, רק מקלט רדיו ישן, ומקורביו ידעו שהוא הקשיב לכל שידורי הספורט. מה לרב ולכדורגל? את השאלה הזאת הם לא השמיעו בקול רם. מישהו מחסידיו הציע לקנות לו טלוויזיה אבל הרב סירב בתוקף. יש לאנשי הקהילה צרכים חשובים יותר, כמו להשיא את בנותיהם או לשלוח את בניהם לישיבה.
החסידים לא ידעו שהרב העדיף רדיו, שאפשר לו לדמיין את האירועים במגרש. בילדותו בהונגריה נחשב לרנר לשחקן מעולה, אבל הוא נפל לעתים קרובות מדי להתנכלויות של אנטישמים. בגן הבוטני של בודפשט הוא ספג מכות רצח מנערים פרועים לשמצה, ששנאו אותו דווקא בשל כישוריו המופלאים בכדורגל. למזלו הוא עזב את הונגריה כמה שנים לפני המלחמה, התיישב בשכונת מאה שערים והשתלב בחיי הקהילה של יהודי הונגריה. אשתו המנוחה לא נטרה לו על אהבתו לכדורגל. גם אחיה שנספה בשואה היה כדורגלן מצטיין בבית הספר ולא חשב שיש סתירה כלשהי בין הספורט לבין הדת. בשנות ה-50 פרחה נבחרת הונגריה והרב לרנר עקב אחרי טורניר המונדיאל בשוויץ, שבו כשלה הונגריה דווקא במשחק הגמר נגד גרמניה. השמות פרנץ פושקש וזולטן צ'יבור היו שגורים על פיו, אבל הוא חשש לדבר על כך עם אנשי הקהילה שמא יחשדו בו בביטול תורה. הוא ידע שיש עוד כמה אנוסים בקהילה אבל לא ניסה לזהות אותם. כמה פרצופים מכורכמים אחרי הגמר שבו זכתה גרמניה הסגירו אולי איזה סוד, אבל לא היה טעם לחשוף אותו.
כמה ימים אחרי גמר גביע העולם ישב הרב לרנר בקונדיטוריה הקטנה מול בית ההסתדרות ברחוב שטראוס. המקום היה חרדי לחלוטין אבל כמה לקוחות חילונים נהגו לשבת בו ולאכול את העוגות הנפלאות שנאפו במקום. הרב ישב ליד הקיר, אכל עוגת קינמון ריחנית ושתה תה חזק. בני הזוג שניהלו את המקום הכירו אותו היטב, פנו אליו בתואר "כבוד הרב" ושמחו מאוד שבחר לאכול בבית הקפה שלהם. באותו בוקר נכנסה למקום אישה מהודרת, די מבוגרת שדיברה עם הבעלים בהונגרית רהוטה. המקום היה ריק כמעט לגמרי, אבל היא בחרה לשבת מול הרב לרנר, וחייכה בנעימות. משום מה היא ידעה היטב שהוא אוהב כדורגל וסיפרה לו שבעלה המנוח היה אוהד מכבי תל אביב. לרנר היה שרוי במבוכה עצומה, אבל לבסוף ניאות לומר שהוא עדיין אוהד את הונבד ההונגרית. הגברת ששמה היה סופיה רוזנברג עיכלה את המידע הזה בקלות. "בעלי היה דתי, אבל גם ציוני גדול", אמרה, "לכן העדיף לאמץ לעצמו קבוצה עברית". הרב לרנר אמר לה שמעולם לא היה ציוני אבל גם לא אנטי-ציוני. בעיניו חיי הקהילה בהונגריה היו אידאליים, ורק הנאצים ריסקו אותם באכזריות חייתית. סופיה לא הסכימה. בעיניה ההונגרים היו פשיסטים בדיוק כמו הנאצים. אביה היה סוחר רהיטים במרכז בודפשט, והוא נרצח בתוך חנותו עוד לפני הפלישה הגרמנית. הרב לרנר הנהן. הוא ידע ואף חווה את נחת ידם של הבריונים האנטישמיים בארצו, אבל בכל זאת האליל את חייו לפני המלחמה. סופיה הגיעה איתו למבוי סתום, קמה והלכה לה.
מאה שערים בשנות ה-50 (צילום: Willem van de Poll)
לבו של הרב לרנר נחמץ. האישה עם המבטא הבולט של בודפשט בהחלט שבתה את לבו. אחרי שביטל את עמדתה, לא נותרו לו הרבה סיכויים לשוחח איתה שוב. הוא נשאר בקונדיטוריה זמן רב, זלל עוד עוגה דשנה וקרא את גיליון "המודיע", שמישהו השאיר על השולחן הסמוך. לא היה שם מדור ספורט והעדכונים על הפוליטיקה היו ימניים מדי לטעמו. הרב לרנר הצביע תמיד למפא"י יותר מטעמים "הונגריים" מאשר מקומיים. הוא פחד מפשיזם, ומנחם בגין בהחלט לא משך את לבו. אם לא היה רב חרדי, המפלגה הקומוניסטית היתה קולטת אותו כבר מזמן. עד מהרה נכנס לקפה שחקן שחמט מהולל, שאהב מאוד את העוגות ואת האווירה במקום. יוסף פרידמן בירך את הרב בנימוס, ושקע בשיחה ערה עם הבעלים על שחמט. בתוך כך הכין את הפנקס הגדול שלו על השולחן והחל לכתוב את טור השחמט שלו לעיתון. פרידמן הפליא לעשות: בתוך שעה היה הטור מוכן, הוא נשם לרווחה ופלט כמה אנחות קולניות שהזכירו לרב את בית הוריו. השחמטאי התבונן ברב כמו אמן קרקס המצפה לתשואות. לרנר טוב הלב נענה ברצון, חייך את חיוכו המפורסם ושיבח את פרידמן על המהירות שבה כתב את טור השחמט שלו. פרידמן התרכך, ישב ליד הרב והם דיברו שעות על כדורגל וגם על הבית בהונגריה. משפחתו של פרידמן הושמדה באושוויץ, אבל גם הוא נטר מאוד להונגרים. הרב הלך לביתו מרוצה. הוא שאב נחת משיחתו עם סופיה וגם מצפייתו במעשיו של השחמטאי. מאז מותה של אשתו לא חווה יום מעודד כזה. יבוא היום והוא יחיה מחדש, אמר לעצמו חרישית.
בבית ישב על כורסא והאזין לרדיו. בפינת הספורט שמע ויכוח קולני בין שני פרשנים וחשב לעצמו שהוא לא למד דבר מהפולמוס הזה. בישיבה בבודפשט הורגל לוויכוחים ארוכים שבמהלכם התגלו דברים חדשים, שגרמו לו לקורת רוח רבה. חבל שבמדינת היהודים אין תרבות ויכוח כזו. גם בהונגריה היו תוכניות כאלה, אבל תרבות הדיבור היתה נמוכה בעיקר בקרב פשיסטים. "כשאני שומע את המלה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח", אמר הרמן גרינג הגרמני. עצוב מאוד אם הלכה כזו תשתרש גם אצלנו. הוא חשב קצת על סופיה וכעבור ימים אחדים הלך לקונדיטוריה לחפש אותה. היא הופיעה כעבור שעה, ניגשה מיד לשולחנו כאילו קבעו ביניהם פגישה מראש. הרב היה מאושר, עיני התכלת שלו זהרו וסופיה בהחלט התרשמה. היא הרהיבה עוז להזמין אותו לביתה, הרב לרנר נעתר והאוויר ביניהם היתה כמעט ארוטית, ממש נועזת נוכח הסביבה החברתית שבה גדלו. הם נישאו כעבור חודשיים, רק מעטים הוזמנו לחתונה והם התגוררו בדירתה, קצת דרומה ממאה שערים. פרידמן הגיע לחתונה קצת שתוי, אבל ניכר היה שהוא משתתף בשמחתו של הרב. לרנר אולי התרחק קצת מבני קהילתו בשכונה אבל ידע שיש בכוחו לאחות את הקרע.
