היא יושבת בחצר ביתה במושבה הגרמנית בירושלים, בשעות אחר הצהריים, מתניידת בעזרת כיסא גלגלים ולצידה כלבתה. היא מספרת בחופשיות ובגילוי לב על הספר שחיברה, 'עטופה', המגולל את סיפור חייה – חיים שהפכו מורכבים, למעשה, מיום היוולדה. זוהי מירהל'ה אהרוני, בת 44, נשואה, אם לנער בן 16, ואישה שלא נתנה לקשיים הרבים שניצבו מולה להפריע לה להגשים חלומות ולפרוץ מחסומים שוב ושוב. החלום האחרון שהגשימה הפך למציאות ממש לאחרונה.
"אני נכה מלידה", היא מציינת כבר בפתיחת דבריה, כרקע על הספר החדש שהוציאה. "נולדתי עם המחלה שלי, תסמונת בשם 'ארתרוגריפוזיס'. בשפה הפשוטה, זו בעיית שרירים מולדת אשר גורמת להגבלת התנועה סביב המפרקים ומקצרת את הגידים ואת השרירים".
מירהל'ה אהרוני (צילום: שלומי כהן)
אהרוני מציינת כי השקיעה זמן רב בכתיבת הספר, אך הוצאתו לאור היתה מהירה מאוד. "עבדתי עליו כמעט שלוש שנים. כתבתי המון טיוטות, ויש הרבה דברים שלא רציתי לחשוף. הם נשארו במגירה ויישארו שם כנראה. העורכת שהכרתי, אורנה ויינברג, הוציאה את זה לפועל ממש מהר: זה לקח חמישה חודשים".
מה גרם לך להחליט לצאת לאור?
"רציתי לכתוב ספר קצר, כדי שאנשים ישבו ויקשיבו לי מההתחלה ועד הסוף. זה היה הרעיון. נוסף על כך, הספר מציג לכולם את הכאב וההתמודדות שליעם החיים, לא משנה אם אתה יושב בכיסא גלגלים או אדם בריא ויפה. מטרתי היתה שכל אחד יתחבר לספר ממקומו האישי והפרטי. הספר מחולק ל-15 סיפורים קצרים, כל סיפור חזק יותר ובועט בבטן יותר מזה שלפניו. כשהקורא מגיע לסוף, על אף שהקטעים לא מחוברים הרמטית, הוא מקבל את הדמות".
"בספרי אני מתארת גם את הטיפול הפסיכולוגי אצל ד"ר שושי פלמור – מטפלת מומחית בפסיכולוגיה שיקומית-רפואית, ומטפלת משפחתית", ממשיכה אהרוני. "נפגשתי איתה כשהייתי בת 38, וזו הייתה חוויה עמוקה מאוד. לכן התחלתי לעלות על הכתב את כל מה שעברתי: כשעוברים טיפול ומביאים אותו לידי ביטוי בכתיבה, עוברים תהליך של עיבוד הדברים שנאמרו לך. הטיפול בנה אותי ועיצב חלקים באישיות שלי מחדש".
חוץ מהטיפול הפסיכולוגי, שעליו מפרטת אהרוני בספרה בהרחבה, היא מגוללת גם את כל סיפור ילדותה ותהליך התבגרותה, כולל המוסד הראשון שאליו הגיעה, מוסד 'אמישינוב' ברכסים, והחיים בבית החולים 'אלי"ן', שם התגוררה עד עזיבתה בגיל 27.
מה הן התגובות שקיבלת מאנשים על הספר?
"היו תגובות מדהימות. אני חושבת שסיפור החיים שלי מעניין מאוד ומרתק, ולכן הוא הגיע לאן שהוא הגיע עד עכשיו. החלום שלי הוא שהספר יהיה רב מכר".
אהרוני מספרת כי את אימה לא הכירה – "נפגשתי איתה בתור אימא דמיונית" – ושאת אביה הביולוגי הכירה היכרות קצרה, והחליטה לנתק את הקשר עימו. בספר היא מזכירה גם את משפחות האומנה אשר אימצו אותה לחיקן בתקופות שונות – משפחת חממי ומשפחת גיליס. לדבריה, ההורים לבית משפחת גיליס הם היום "הסבא והסבתא" של בנה, אבנר.
מה הבן שלך חושב על כתיבת הספר?
"הוא לא קרא את הספר. הוא אמר שהוא לא מרגיש מספיק בוגר כדי לקרוא אותו, אך הוא מאוד מעריך ומעריץ אותי על כך. בעלי התרגש מאוד כשקרא את הספר".
רוצים להישאר מעודכנים?
יש מסר ספציפי שאת מעוניינת להעביר באמצעות הספר?
"הספר מתאר הרבה מאוד כאב, אך גם הרבה מאוד אופטימיות. אני רוצה לומר שאנשים לא צריכים להירתע מללכת לטיפול. יש לרבים נטייה לחשוב שאם הולכים לטיפול והוא לא מצליח, הפסיכולוג לא מבין הרבה – אבל זה קשור בעיקר לעבודה שהאדם צריך לעשות עם עצמו. נוסף על כך, תמיד יש בעיות דימוי עצמי, אבל הכול בראש ולא בגוף. זה מה שהייתי רוצה להעביר".
מירהל'ה אהרוני (צילום: שלומי כהן)
מהי השאיפה הבאה שלך?
"אני מקווה שלספר יהיו חיים משלו בתוך האנשים – בלעדיי. אני עושה הרצאות על הספר בכל הארץ, ומתרכזת בשאיפה הזאת".
