פיאסטה מקסיקנית במרכז העיר

עמית: אחרי החגים שמח, חבר.

יהונתן: לא אחרי כלל, אלא להפך. סוף סוף חג שמח אמיתי, חג החירות של החזרה לשגרה, החג החשוב ביותר בלוח השנה של הורי ישראל. לא עוד ימי הסתגלות בגן שנמחקים כלא היו, לא עוד ילדים שלא זוכרים אם מחר בית ספר, שבת או חג.

עמית: דברים שיוצאים מהלב ונכנסים אל הלב.

יהונתן: לא מצליח להבין את העניין הזה. איך יכול להיות שעדיין לא נמצא הפתרון לחוסר ההשקה שבין לוחות הזמנים של מערכת החינוך לבין כל שאר המשק? מה, לשרים וחברי כנסת אין ילדים? תעשו כבר משהו!

עמית: סיימת? כי אני רעב.

יהונתן: ואיפה תרצה לפתוח את השנה?

עמית: הבחירה אינה קלה, וזה משמח עד מאוד. בארוחה המסורתית ב"מחניודה" הזכרנו שהיתה תקופה בשנה החולפת שהרגשנו שקצת נקלענו למבוי סתום, חור שחור, ירידה, דכדוך.

יהונתן: הרגשנו שהמבחר העירוני הולך ופוחת, וקצת קופא על שמריו.

עמית: ובכן לא עוד! את תשע"ט אנחנו פותחים עם בנק מטרות גדוש, מגוון ומסקרן מאוד של מקומות חדשים, קורצים ומסקרנים – כאלה שיש להם פוטנציאל למלא חללים בסצנה העירונית שעל קיומם אנחנו מתלוננים כבר שנים – אסיאתי, מקסיקני או פרסי למשל.

יהונתן: אתה שם לב שעכשיו אתה זה שמעכב אותנו, כן?

עמית: אם כך קדימה למרכז העיר, לרחוב שלומציון המלכה, ולמקום שאמור להביא לעירנו, אחרי שנים ארוכות ושחונות, את בשורת האוכל המקסיקני.

יהונתן: אולה!

(צילום: אסף קרלה)

באופן היסטורי הביקורים של יהונתן ועמית באזור משולש הרחובות שלומציון המלכה, בן סירא ויפו מתחילים בדקות ארוכות של חיפושי חניה, שמאפשרים שיחת הכנה נינוחה על יעד הביקורת. הפעם אלי החניה והקארמה מאירים פניהם למבקרים, וחיש מהר הם מוצאים עצמם ניצבים בכניסה ל"טאקוס לואיס", בפינה של שלומציון המלכה והמדרגות שיורדות מכיוון רחוב כורש, שם מתגלה לעיניהם תור לא קצר.

עמית: זה הרבה זמן לא קרה לנו. אנחנו אוהבים לאכול מוקדם – 12:30-12:00 כזה, ובלא מעט מקומות אנחנו הלקוחות הראשונים. השעה 12:10, כל השולחנות שבחוץ מלאים, ולפנינו בתור יש כמעט עשרה אנשים.

יהונתן: אלה לא מראות שירושלים מורגלת בהם. אנחנו שומעים על המקום הזה כבר תקופה לא קצרה, למעשה מהיום שבו נפתח לפני כמה חודשים. דיבור חזק שמעיד כמה העיר צמאה לאוכל הזה.

עמית: היו בעבר כמה מסעדות מקסיקניות בעיר. אני זוכר אחת ברחוב יפו, ליד הכניסה ל"אריזונה".

יהונתן: אני זוכר משהו בנחלת שבעה וכמובן את המקום החביב והכושל להפליא "בוריטו חי", שאפילו השתתפות ב"מהפכה במטבח" לא הצליחה להציל. מה שהיה הכי מדהים ב"בוריטו חי" – המקום המקסיקני היחיד שבו ביקרנו במסגרת המדור – זה שלמרות כל הכשלים והאוכל הבינוני המקום עבד, ללמדכם על הביקוש הגבוה.

עמית: "טאקוס לואיס", שואפים להיות בית אוכל מקסיקני שהעיר טרם ראתה. אם הורגלנו במקומות שהיו בעיקר טקס-מקס, או מקסיקו במבטא אמריקאי, הרי שזה נועד להיות הדבר האמיתי, וזה ניכר מהרגע הראשון – כשנכנסים ורואים את המכונה שבה טוחנים את הניקסטמל לטורטיות.

יהונתן: ניקסטמה?

עמית: ניקסטמל. גרגירי תירס שעוברים השרייה בתמיסה בסיסית ואז נטחנים למה שנקרא "מאסה" עיסת התירס הרטובה שממנה מכינים את הטורטיות. העובדה שמדובר במקום שמכין את רוב מרכיבי האוכל שלו מאפס היא לא הדבר המיוחד היחיד כאן – "טאקוס לואיס" היא לדעתי המסעדה הראשונה בארץ שמימנה חלק ניכר מתקציב ההקמה שלה באמצעות מימון המונים באינטרנט.

יהונתן: וכבעלים של קבוצת כדורגל שאף היא סוג של מיזם מימון המונים, כמובן שזה גורם לנו לחבב אותם עוד לפני הביס הראשון.

(צילום: אסף קרלה)

התפריט המקומי מתגלה כקצר וממוקד – שישה סוגים שונים של טאקוס, קערה של אורז ותבשיל שעועית שחורה שלה ניתן להוסיף בשר, ומשולשי טורטייה פריכים – מה שברוב המקומות נקרא בפשטות נאצ'וס, וב"טאקוס לואיס" עונה לשם טוטופוס. יהונתן ועמית שמחים לגלות שאינם צריכים להתלבט ומזמינים את התפריט כולו, לצד שתי כוסות מהמיצים שמוכנים במקום.

עמית: הסיפור כאן הוא משפחתי לחלוטין, כזה שנולד מאהבה לא צפויה. לואיס הוא לואיס כרוז, בחור מקסיקני שעבד בבית של משפחה יהודית במקסיקו, שם הכיר את לאה, הישראלית. השניים התאהבו, הוא התגייר ועלה לארץ, ויחד עם יטי, אחותה של לאה, הם החליטו לפתוח מסעדה.

יהונתן: כך שפרט למגבלת הכשרות הכל אמור להיות מאוד נאמן למקור – ככה זה כשאת האוכל מכין מישהו שגדל עליו מגיל אפס.

עמית: המקום יפה, מודרני, לא מצועצע. הניקיון בולט לעין, ומקדם האותנטיות מתחזק למראה צנצנות המיץ הענקיות – מה שנקרא במקסיקו "אגווה פרסקה" – מיצים מרעננים על בסיס פירות ופרחים.

יהונתן: מיץ תמרהינדי, מיץ שזיפים עם היביסקוס ועוד משהו שנקרא הורצ'טה ומזכיר בטעם קצת סחלב, אולי קינוח של אורז עם חלב. קצת משונה.

עמית: זה אכן משקה על בסיס אורז וקינמון, שלחך הישראלי עלול להרגיש קצת מוזר. בעיני מיץ התמרהינדי ומיץ השזיפים נהדרים – חמצמצים, מורכבים.

יהונתן: אולי אני ילדותי, אבל לי חסר קצת מתוק.

(צילום: אסף קרלה)

החלק הראשון של ההזמנה מוכן – שקית נייר ובה ה"טוטופוס" וקערת האורז עם השעועית, לה בחרו המבקרים להוסיף בשר צלעות מפורק שנקרא "קרניטס".

יהונתן: ביס אחד בטורטייה הפריכה. זה כל מה שצריך כדי להבין שזה מקום בליגה אחרת. פריכות שקשה להסביר, טעם מתקתק של תירס, והכי מדהים – אף לא טיפה אחת של שמן.

עמית: כמה שזה רחוק מהנאצ'וס התעשייתיים שאנחנו מכירים משקיות הפלסטיק, אלה שפותחים בכל פאב בינוני ומגישים עם סלסה קנויה. הגוואקמולה נהדר אף הוא – נוזלי למדי, לימוני מאוד. יחד זה שילוב ממכר.

יהונתן: אני לא מצליח להבין איך יכול להיות שהטורטיות האלה עברו טיגון. כמה שאני לא מנסה לחלוב מהן שמן עם האצבעות, לשפשף בנייר, משהו – פשוט כלום. עבודה טכנית ברמה מפליאה, שתשנה כל מה שחשבתם שאתם יודעים על נאצ'וס.

עמית: קערת האורז, שעם תוספת בשר מתומחרת ב-32 שקל בלבד, מנה נדיבה בהחלט. הרבה אורז, המון פריחולס – תבשיל שעועית שחורה, קצת סלסה, קצת ירקות טריים.

יהונתן: מנה חשובה בתפריט, קצת כמו קערת האורז והדגים של מסעדות הסושי, הצ'יראשי שאתה כל כך אוהב. היא מאפשרת לטעום כמעט מכל המרכיבים השונים של המנות בלי המעטפת של הטורטייה, ובכמות משביעה. חוץ מזה שבירושלים צמד מילות הקסם "אורז שעועית" מיד הופך הכל לנגיש יותר.

עמית: ובשר מפורק, אל תשכח, שלא נאמר סיסקה מקסיקנית. איכשהו למרות שתבשיל השעועית חביב, והבשר נחמד, הקערה כמכלול מרגישה קצת תפלה. אפילו כשלוקחים ביס מאוזן מכמה מרכיבים יחד – אורז, שעועית, בשר, סלסה, סלט כרוב או מלפפון – משהו נשאר קצת שטוח ולא מתרומם, בלי רכבת ההרים של הטעמים שלה אתה מצפה במקום מקסיקני.

שני מגשים שעל כל אחד מהם שלושה טאקוס שונים מונחים בשעה טובה על הדלפק. יהונתן ועמית נוטלים הכבודה ומסתערים.

יהונתן: איזה יופי של צבעים. כמעט כל טאקו מעוטר במשהו אחר ובסלסה שונה, הטורטיות צהבהבות, נראה נפלא. אחת האחיות שעמדה מאחורי בדלפק שאלה מה לשים לנו בטאקוס – כמובן שנתנו לה את זכות הבחירה. אז מה יש לנו כאן?

עמית: קרנה אסאדה ופולו אסאדה, שהם בשר ועוף צלויים, סוג של שישליק, נניח. בשר מפורק שנקרא קרניטאס, טאקו דג בסגנון באחה, טאקו צמחוני שביקשנו עם בטטה וקיבלנו משום מה עם טופו וגולת הכותרת – טאקו אל פסטור, הגרסה המקסיקנית לשווארמה, שהובאה למדינה על ידי מהגרים מלבנון. שם מכינים את השיפוד מחזיר, כאן הלכו על הודו.

(צילום: אסף קרלה)

יהונתן: הטעמים של הבשר עצמו קצת מקומיים או מוכרים, אלא שהשילוב עם יתר המרכיבים – סלסה חריפה מאוד של פלפל הבנרו, קוביות אננס, בצל טרי וכוסברה – מייצר ביס שהוא פיצוץ של טעמים.

עמית: ממש! מנה חריפה, מתוקה, חמצמצה, מעושנת ומלוחה שמונחת על טורטיית תירס פשוט מושלמת. זה בדיוק מה שהחך הישראלי צריך, טעמים חזקים, וזה מה שהיה חסר בקערת האורז. מסוג הטאקוס שאחרי ביס אחד מהם מתחילים מיד לחשוב על להזמין עוד אחד.

יהונתן: וזה לא ששאר הטאקוס משתרכים מאחור. העוף והבשר הצלויים מפתיעים מאוד בעסיסיות וברכות שלהם – אם הבקר עבר השרייה לפני הצלייה הייתי מאוד שמח לדעת במה, כי הוא רך וטעים עד מאוד.

עמית: הכוכב השני לצד האל פסטור הוא לדעתי הטאקו דג. פיסה עבה ועסיסית של דג לבן במעטפת פריכה מאוד, עם מיונז קצת חריף, סלט כרוב סגול בניחוח הדרים מרענן, סלסה לא חריפה מדי.

יהונתן: ושוב – טעם הטורטייה הטרייה מהתירס שמשלים ומחבר את הכל היטב. נתקלנו כבר בטאקו דג מעולה בעיר, ב"קרייב" חביבתנו. אני חושב שהביצוע של משפחת כרוז מוצלח אף יותר. הם הניחו מעל מעין שמן עם פלפל צ'יפוטלה יבש שנותן לכל הטאקו ניחוח מעושן פיקנטי – אדיר.

עמית: רק הגרסה הצמחונית מאכזבת, אבל לא באמת ציפינו ליותר מדי מטופו.

יהונתן: לא ציפינו מהטופו. ביקשנו טאקו עם בטטה… כנראה חלה טעות בהזמנה.

עמית: בסך הכל אלה טאקוס נדירים ממש בנוף המקומי. לא רק בירושלים – אני לא מכיר אף מקום מקסיקני בתל אביב – ויש כמה – שמוציא טורטיות תירס וטאקוס ברמה כזו. רוב המקומות מסתמכים על הרבה מוצרים קנויים, פה מרגישים את עבודת היד בכל מרכיב ומרכיב בטאקוס, מהטורטייה ועד הסלסות. תענוג גדול.

(צילום: אסף קרלה)

שלב הקינוח מציב בפני המבקרים ב"טאקוס לואיס", שתי אופציות – צ'ורוס או שלגוני פירות ביתיים העונים לשם "פאלטס". יהונתן מבהיר מיד שאין בכלל מקום להתלבטות ובוחר בצ'ורוס. עמית, לעומת זאת, פונה לדרך השלישית, ובוחר לקנח בטאקו "אל פסטור" נוסף.

יהונתן: כמו לחמניות מאודות, גם צ'ורוס – מקלות הבצק המטוגנים שמגיעים בדרך כלל מספרד – הפכו להיות משהו שאפשר למצוא היום בכל מקום, אפילו בחתונות ואירועים, לרוב על בסיס קנוי וקפוא. בדיוק מהסיבה הזו אני בטוח שאלה צ'ורוס ברמה אחרת, עבודת יד כמובן.

עמית: לאור כל מה שראינו עד כה זה לא מפתיע. צ'ורוס נהדרים, מפודרים בעדינות בסוכר וקינמון, כשהשיחוק האמיתי הוא רוטב השוקולד – כמעט לא מתוק, עם מרירות וחמיצות נעימה, אולי עם קצת וניל או קינמון, על בסיס קקאו אמיתי.

יהונתן: רוטב שוקולד שעושה חשק פשוט לשתות אותו. איך הקינוח שלך?

עמית: גם בשידור החוזר זה טאקו פשוט אדיר, אבל הוא מעלה באופן טבעי את שאלת המחיר והתמורה – גם אם נניח ש-48 שקלים זה מחיר הגיוני לשלישיית טאקוס ושתייה, הרי שאני לא בטוח ששלושה טאקוס כאלה מספיקים בתור ארוחה לאדם בוגר ורעב.

יהונתן: ייתכן והצדק עמך. אני חושב שההחלטה לייצר דיל מובנה היא נכונה, אך מסכים שעל הנייר המחיר של טאקו בודד מרגיש קצת גבוה.

עמית: את זה בעצם אפשר לומר כמעט על כל דבר בתחום האוכל בישראל, אז אולי במקום להתלונן אנחנו צריכים בעיקר לשמוח שסוף סוף ירושלים יכולה להתגאות במקום מקסיקני אותנטי ונהדר.

יהונתן: תחל שנה וברכותיה, לחלוטין. כיף לראות סיפור משפחתי שמוביל למקום מיוחד, וכיף לראות שהציבור מתגייס ומאמץ בחום את התוצאה. והכי כיף לצאת לשנת אוכל עברית חדשה ברגל ימין עם מקום שהוא לא פחות ממצוין. עכשיו תביאו עוד, בבקשה.

טאקוס לואיס, שלומציון המלכה 11, 02-6639992. כשר

חשבון:

3 ארוחות טאקוס – 96 שקל
טוטופוס – 28 שקל
אורז קון פריחולס – 32 שקל
טאקו אל פאסטור – 15 שקל
צ'ורוס – 18 שקל
סך הכל – 189 שקל