מזל, אמא של ליאל גדעוני ז"ל: "החיוך היה ממש סימן ההיכר של ליאל"

כמדי שנה, קרוב לוודאי שמיליוני לבבות בית ישראל התכווצו בתחושה משותפת של זיכרון וכאב למשמע הצפירה המבשרת על תחילתו של יום הזיכרון. באחת, אווירה מקודשת, חרישית וקודרת עוטפת את מדינתנו. ביום מלא המשמעות הזה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, עוצרים כולנו, ולו לרגע, כדי לזכור ולהוקיר את אהובינו, טובי בנינו ובנותינו שנפלו במערכות ישראל.

עבורנו המשפחות, קלישאתי ככל שיהיה, עבורנו יום הזיכרון אינו מתחיל בצפירה ואינו מסתיים עם הנפת הדגל לראש התורן ופתיחת חגיגות יום העצמאות… עבורנו כל יום הוא יום של זיכרון.

אנו זוכרים בכל דקה, חסרים בכל שנייה, מוצפים געגועים וכמהים בכל נשימה – לחוות את הבן, את האחות, את האב שיצאו ולא שבו. לשמוע את קולם, לחבק ולחוש את חום גופם, לשאוף את הריח, להתעטף, לעטוף, להביט אל תוך עיניהם ולחוות יחד עמם את החיים. במקום, תחושת הריקנות והחוסר מלווה אותנו ורק מתחדדת ומתחזקת בכל יום.

משפחת גדעוני (צילום: באדיבות המשפחה)

אצלנו… פצעי הכאב והחלל, ההחמצה והגעגוע, מסרבים להגליד, נפתחים שוב ושוב. מעבר על פני חדרם השומם, ניחוח תבשיל שאהבו, שיר שמתנגן, אפילו בכל צלצול טלפון או דפיקה בדלת שמייצרים שביב תקווה חסר היגיון שסופו תהום עמוקה נוספת.

אנו אלי ומזל, משפחה ירושלמית, פטריוטית, חמה, ארץ ישראלית אפשר לומר. הורים לארבעה בנים, כולם שירתו כלוחמים ומפקדים בחוד החנית של צה"ל. משנת 1999, בה התגייס בני הבכור, חיינו בדאגה, חווינו אין ספור לילות טרופים ללא שינה, בשגרה ובחירום, בסדיר ובמילואים.

במה שעתיד היה להיות יומו האחרון של מבצע "צוק איתן", יום שישי ה-1 באוגוסט 2014, שעת צהרים, עת אלי ואני שוקדים על הכנת השבת, הגיעה הנקישה הנוראה!

בננו הצעיר, ליאל – נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברפיח, לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקפה, בעת שהוא וחבריו לנשק תרו אחרי מנהרת תקיפה המובילה לשטח ישראל.

תמיד עם חיוך – ליאל גדעוני ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

ליאל שימש כקצין המבצעים של פלוגת הסיור וקשרו של מפקד הסיירת, רב סרן בניה שראל ז"ל שנפל עמו בקרב. יחד עמם נהרג ונחטף, סגן הדר גולדין ז"ל המוחזק עדיין בשבי החמאס. גם היום, מעל במה זו, אני קוראת ונושאת תפילה בשם כולנו להשבתם של הדר ואורון (שאול) לקבר ישראל.

הידיעה על נפילתו של ליאל הכתה במשפחתנו מכה אנושה, עולמנו חרב, חיינו עצרו מלכת. החיבור, ה-יחד, השמחה והצחוק שכל כך אפיינו אותנו כמשפחה והיו כור העוצמה שלנו, הפכו לקושי המשמעותי ביותר, מאז הביחד כה קשה וחיינו מלווים בכל רגע בכאב חד וחוסר שלא ניתן להסבירו במילים.

דברים כה רבים השתנו, הרגישות עלתה, משאבי כוחות הנפש הידלדלו והעצבים חשופים ורגישים.

מנסים לנהל חיים נורמליים – אבל החיים הם הכול חוץ מנורמליים.

לא פספס הזדמנות לקפוץ לים – ליאל גדעוני ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

ליאל, נולד וגדל בשכונת קטמון בירושלים, הצטיין בלימודיו וחלם ללמוד רפואה עם שחרורו. ליאל, מגיל צעיר ממש, ניחן בתכונות ואהבות שכמו היו שזורות אחת בשנייה – החיוך והצחוק סבבו אותו תמיד, תמיד עם חברים או משפחה, אופטימיות אין קץ! הוא כה אהב את החיים, כמו רצה לטרוף אותם. לא פספס הזדמנות לקפוץ מירושלים לים שכה אהב ולו לשעה אחת. מעולם לא סירב להצעה לבילוי משותף או טיול, עם החברים או המשפחה. בירה, כדורסל, הפועל ירושלים, בכדורסל וכדורגל, אותן כל כך אהב לאהוב יחד עם אחיו.

כמי שגדל בבית ערכי וכאח צעיר לשלושה אחים לוחמים, היה ברור שליאל ימשיך בדרכם. במרץ 2012, התגייס לחטיבת גבעתי ובתום גיבוש, הצטרף לחוד החנית של החטיבה – לסיירת.

גם בשירותו ליאל הוכיח, שכאדם, חבר, לוחם ומפקד אפשר להתנהל ממקום מכבד אדם, בגובה עיניים, בדרך ארץ ובנועם, שקול, ערכי, תומך ואכפתי.

נכון בכל רגע להקשיב ולתת כתף – לחברים בצוות, לפקודים ולמפקדים כאחד. כל זאת בצניעות, ברוח טובה ובחיוך חם ואמיתי.

כסמל צוות טירונים ליאל שבר את המוסכמות. מפקדיו התקשו לעקל את גישתו האחרת, אבל הוא, נאמן לדרכו, במקום קשיחות ודיסטנס בחר לאמן את לוחמיו ולטעת בהם משמעת וערכים בגובה עיניים, בפתיחות ובחיוך.

כך אמר להם כבר בתחילת הדרך – "חייכו בשלשות, חייכו במסדרים, חייכו לאורך כל המסלול – כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכח להמשיך הלאה". כיום האמירה הזו מלווה אלפים, אולי יותר, בחייהם.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

החיוך היה ממש סימן ההיכר של ליאל:
חבר כתב "החיוך של ליאל יכול להזיז הרים", אחר אמר "זה כאילו מישהו לחץ על כפתור החיוך של ליאל ואי אפשר לכבות אותו". לוחם מילואים שהתלווה לפלוגה במבצע סיפר לנו שהרגיש ש"לליאל יש חיוך לכל מצב רוח, חיוך עצוב, חיוך כועס, חיוך עייף ובעיקר בעיקר חיוך שמח ומעודד".

ערנותו לסביבה ולאנשים בלטה אף היא, היכולת שלו להבחין ביחיד שחש קושי, מצוקה או עצב, לראות את החלש ולהיות שם עבורו, היתה יוצאת דופן.

ידענו זאת בחייו, אך רק לאחר לכתו למדנו באלו עוצמות נגע והשפיע על כל כך הרבה אנשים שנקראו בדרכו, חברים לספסל הלימודים, לנשק ואפילו כאלה שפגשו בו רק לרגע – סה"כ נער בן 20.

שלט מחווה של אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל לליאל ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

אנו חשים כי הטוב שליאל פיזר בחייו, האנשים בהם נגע, מלווים אותנו היום בדרך הקשה שלנו. הנצחתו במפעלים הרבים שהוקמו לזכרו מוקדשים כולם לעשיית טוב, הקניית ערכים, עזרה לחלש. מכינה לנוער בסיכון, סנדוויצ'ים לילדים מעוטי יכולת, חלוקת סלי מזון למשפחות נזקקות, צוותי הווי לשמח חולים בבתי חולים בכל רחבי הארץ והיריעה קצרה מלהכיל את כל המעשים הטובים שיוזמים ומנהלים אנשים טובים שהכירו את ליאל לפני או אחרי מותו.

רבים וטובים בוחרים ללכת בדרכו ולהפיץ אותה. להמשיך את החיוך, את האופטימיות ואת דרך הארץ.

אנו כמשפחה, ביתר שאת לאור האווירה האלימה והמשוסעת ששוררת בעמנו, פונים בכל הזדמנות ומבקשים – כל אחד בדרכו, בסביבתו, השרו אווירה מכבדת, חיובית, סבלנית וסובלנית, ראו את האחר, הושיטו יד, הרימו את הישראליות האמיתית, זו היפה, על נס ולו רק כדי שנהיה ראויים.

יהי זכרם של הנופלים ברוך.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון