לקראת חול המועד פסח עיריית ירושלים פרסמה אירוע ("הפנינג") בהפרדה מגדרית כפויה לילדות וילדים בגילאי 3 עד 12. על פי המודעה, הפעילות כללה משחקים לאבות ובנים ושעות שונות לכניסה של בנות ובנים. זאת, למרות שוועדה ממשלתית בין-משרדית קבעה שהפרדה מגדרית מותרת רק בטקסים דתיים ובפעילויות ספורט מסוימות, כגון שחיה. הפרדה מגדרית קיימת היום גם ברוב בתי הספר הדתיים – תופעה שמתפשטת בעשורים האחרונים.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה בקרית מנחם? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
למה בכלל צריכה להיות הפרדה מגדרית? איזו סיבה יש למנוע מאימהות ללוות את הבנים שלהן, או מאבות ללוות את הבנות שלהם? למה שתהיה הפרדה לילדים קטנים?
ההצדקה לכך היא בדרך כלל אחת משתיים, ושני ההסברים מעליבים ופסולים. שניהם גם מניחים שוני וחוסר שוויון.
הסבר אחד נשען על ההנחה שנשים טמאות. זאת הנחה מקוממת ודוחה בעיניי, וכמובן עלבון לנשים. היא גם סותרת את אחד העקרונות הבסיסיים בחברה פתוחה ואת התנאי לקיום דמוקרטיה: שוויון.
הסבר שני נשען על ההנחה שגברים לא יכולים לשלוט בעצמם, ושהמראה של ילדה בת 3 מגרה עבורם. המחשבה שגברים כולם אנסים בפוטנציה, שאינם מסוגלים לשלוט ביצריהם, היא עלבון לגברים. גבר שאינו מסוגל לשלוט בעצמו — ויש להניח ולקוות שמדובר במיעוט קטן — זקוק לטיפול והרחקה מהחברה. בכל מקרה, אין להעניש את ציבור הנשים בגלל חולשתו.
אך המודעה של העירייה חשפה דבר נוסף, שהוא אולי המדאיג ביותר. באירוע עצמו, לא היתה הפרדה. הלכתי לשם בעצמי, והיו אבות ואימהות, בנים ובנות, ללא הפרדה.
רוצים להישאר מעודכנים?
שאלתי את הצוות במקום וגם חלק מההורים שהגיעו עם ילדיהם על מה שהיה כתוב במודעה. הם זלזלו וטענו שברור שאין צורך להפריד בין ילדים קטנים כל כך. ברור שלא הגיוני להפריד ילדים מהוריהם על פי מגדר. "אבל כך דורשים שנרשום על מודעות", הם הסבירו לי. כך רוצים לפרסם את הדברים, כנראה לרצות את הרבנים או יותר נכון, את העסקנים.
עצוב בעיניי. הקהלים מבינים יותר טוב מאשר מי שבוחש ומפרסם את הדברים. אך המנהגים הקנאים עלולים עם הזמן להפוך לנורמה. גרוע מכך, ההקפדה על הפרסום, על שילוט, ולפעמים על סדרנים מראה הבדל עצום ומשמעותי בין הציבור החרדי והציבור החופשי. מעבר לרתיעה בקרב הציבור הליברלי מהפרדה והסללה מגדרית, הניסיונות לקבוע כללים וחוקים בכל מקום הם ההפך הגמור ממה שמצפים שתהיה, או אף חייבת להיות, בחברה חופשית.
הרי אין בעיה עם הפרדה בין גברים ונשים אם מדובר ברצונם החופשי של אנשים. הרבה נשים מעדיפות לשבת ליד נשים, למשל בתחבורה ציבורית. הרבה גברים יישבו יחד עם חבריהם הגברים בספסל או במקום ציבורי. יש הרבה סרטים או הופעות שבהם יהיה רוב נשי או רוב גברי, או אפילו קהל חד מגדרי (מי הולך לסרטים של ברוס ויליס?). לעולם לא הייתי רוצה לאסור על כך, ולא קרה שחייבו נשים לשבת ליד גברים, או להפך. אבל הייתי מתנגדת בכל תוקף למישהו שינסה לומר לי איפה לשבת, או מנסה לכפות עלי מקום ישיבה. מה שחשוב הוא החופש להחליט. לצערי, בקרב הציבור החרדי, המצב הפוך. יותר ויותר יש נטייה להכריז על כללים ואף להפעיל לחצים לכפות אותם. כמו במודעה, פחות חשובה התוצאה, או המציאות, חשוב לקבוע ולהצהיר.
ההבדלים בין הציבורים השונים, שנחשפים יותר ויותר בכל אירוע ובכל מודעה, הם השורש של בעיות קשות שמביאות וככל הנראה יביאו להרבה ההתנגשות בהמשך. החברה הישראלית מושתתת על שוויון ועל חופש, והיא לא יכולה לקבל כללים או כפייה שפוגעים בהם.
הכותבת הינה חברת הקואליציה העירונית מטעם סיעת מרצ
