חלון העברות נפתח עם סערה רבתי בהפועל ירושלים, זאת לאור מכירתו של שחקן הבית ליאור קאסה למכבי חיפה, לאחר סאגה שלמה שתפסה את כל הכותרות באתרי הספורט המובילים.
מכירתו של קאסה, כמעט כרגיל בהפועל, גרמה ל-2 מחנות אוהדים שנחלקו בין אלו שמצדדים במהלך לאלו שמתנגדים. באינסטינקט הראשוני שלי הייתי נגד מהלך מכירתו, אך מנגד יתכן שלא באמת היתה לנו ברירה.
באופן עקרוני, אני מאמין שבנושא שחקני נוער מוכשרים ישנם שני פרמטרים חשובים: הראשון, הקבוצה ואוהדיה חייבים ליהנות מהשחקן בכמה עונות לפני שהוא ממשיך בדרכו. השני, מכירה לקבוצה גדולה בסכום גבוה ככל הניתן, דבר שיעזור להמשך קיום קבוצתנו הדלה באמצעים.
רוצים להישאר מעודכנים?
במקרה של קאסה, נכשלנו לחלוטין ולא הצלחנו להנות מכישרונו הנדיר בשורות קבוצתנו. שום זיכרון שלו משחק אצלנו לא יישאר והוא לא תרם דבר למורשת העתידית של הקבוצה. לעומת זאת, בנושא המכירה הצלחנו בענק – אף אחד לא האמין שנקבל כזו תמורה כספית עבור שחקן כל כך צעיר וחסר ניסיון.
בשורה התחתונה הרווחנו הרבה כסף, אך ויתרנו על שחקן עם פוטנציאל גדול מאוד, כך ששמחה גדולה אין פה.
קיבלנו תמונת מראה חדה, מדויקת וכואבת על מקומנו בשרשרת המזון של הכדורגל הישראלי. אנחנו למרבה הצער דג הרקק שאיש אינו סופר, וכל קבוצה גדולה יכולה לבוא ולקחת את מי שתרצה ומתי שתרצה. כל שנותר לנו הוא להתווכח על הסכום בו השחקן יילקח מאיתנו.
אני לא מאשים את קברניטי הקבוצה אשר מחויבים באחריות פיננסית, אך לפעמים נראה שאנחנו שוכחים את מהותה של קבוצת כדורגל ואת ציפיות אוהדיה. כל קבוצה עם בעל בית בסדר גודל בינוני כמו מכבי נתניה, הפועל חיפה, הפועל תל אביב או בית"ר לא היתה מתפתה לסכום המכובד שקיבלנו ממכבי חיפה, אלא לוקחת "סיכון" בהשארת השחקן אצלה בכפוף לגידול בשכרו, מתוך אמונה שמחירו עוד יכול לעלות בדרך מכירה עתידית. תפיסה זו מגיעה מתוך ידיעה והבנה שהאוהדים רוצים וזכאים להנות מהכישרון של שחקן הבית בקבוצתם.
לנו אין את היכולת לקחת סיכון כזה. אנחנו חייבים לנצל כל הזדמנות למימוש כספי מידי של השחקן ואין לנו אפשרות להציע לו שדרוג משמעותי לשכרו. זאת המציאות העצובה של קבוצה ענייה בכדורגל הישראלי.
מה שאותי הפתיע ואכזב הם אותם קולות של אוהדים שמתגאים ושמחים במכירת שחקני העתיד של הקבוצה. למעשה, אלו לפעמים אותם אוהדים שמתנגדים להעברת זכויות הניהול של הקבוצה לבעל הון.
אותם אוהדים חייבים להבין שאין באמת אפשרות להישאר קבוצת אוהדים ובאותה עת להיות קבוצת קהילה עם שחקני בית בהם אנחנו כל כך גאים. אם צריך לבחור – אני מעדיף ויתור מסוים על הניהול בתמורה לאפשרות להיות קבוצה ירושלמית אמיתית שהשלד שלה מורכב משחקני בית מוכשרים.
ממקרה קאסה אפשר רק ללמוד. אני מציע לכולנו להבין עד כמה חשוב לעבור לשלב הבא של שיתוף פעולה עם בעל הון, גם על חשבון עקרונות מסוימים, כך שבעתיד נוכל לשמור על שחקני בית מוכשרים ולהנות מהם ואולי גם להיות אלו שמסוגלים לקנות את שחקני העתיד של הקבוצות העניות. עד אז נותר להבין את שיקולי ההנהלה, ולקבל צביטה בלב כשנראה את קאסה שלנו משחק במדים אחרים.
